<h1>המאורות</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מאמתי מזכירין גבורות גשמים מיום טוב אחרון של חג, האחרון מזכיר והראשון אינו מזכיר, פי' האחרון שמתפלל במוסף הוא מזכיר, הראשון המתפלל בשחרית אינו מזכיר, ויום טוב הראשון של פסח בשחרית מזכיר גבורות גשמים במוסף אינו מזכיר. ירושלמי [פ"א ה"א] ויזכיר מבערב לית כל עמא תמן, ויזכיר בשחרית אף הוא סבור שהזכירו מבערב, ואנן דאית לן תרי יומי עבדינן הכי שמתחיל במוסף של יום ראשון מיום טוב האחרון של חג וכיון שהתחיל שוב אינו פוסק. ירושלמי [שם] מה טעם כדי שיצאו כל המועדות בטל שהטל סימן ברכה הוא לעולם, ודוקא הזכרה דהיינו משיב הרוח ומוריד הגשם שמזכיר בברכת גבורות, אבל שאלה שהיא ותן טל ומטר בברכת השנים, אין שואלין עד שבעה במרחשון ומתחיל לשאל בלילה שהוא התחלת יום שביעי, כן נהגו בכל הארצות האלה, ובארץ פרואנצה שהם טיבעני נהגו כמאן דאמר בגולה עד ששים בתקופה ויום ששים כלאחר ששים. בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר, מה טעם לפי שאין נעצרין, בימות החמה אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו אמר מוריד הגשם מחזירין אותו, בימות הגשמים לא אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו לא אמר מוריד הגשם מחזירין אותו, ולא עוד אלא אפי' אמר מעביר הרוח פי' שלא ישיב, ומפריח הטל פי' שלא ירד אין מחזירין אותו, פי' לפי שאין נעצרין. ירושלמי [פ"א ה"א] הי' עומד בגשם והזכיר של טל אין מחזירין אותו ומקשי התם והתניא אם לא שאל בברכת השנים או שלא אמר גבורות גשמים מחזירין אותו ומשני ההוא דלא אדכר לא טל ולא מטר, שמעינן מהא דבימות הגשמים אם הזכיר טל בברכת השנים אע"פ שלא הזכיר מטר אין מחזירין אותו, על כן טוב להנהיג העולם בזה שיאמרו בימות החמה בברכת השנים ותן טל לברכה על פני האדמה, כדי שאם יטעו בימות הגשמים ולא יזכירו מטר לא יהיו צריכין לחזור. גרסי' בפ' תפלת השחר [ברכות כ"ט ע"א] טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו ושאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שאומרה בשומע תפלה, ואי לא אידכר אלא עד לאחר שומע תפלה חוזר לראש, משמע מלשון הרי"ף שחוזר לברכת השנים, מיהו בהשלמה פסק שחוזר לראש ברכת שומע תפלה כל זמן שלא עקר רגליו אבל עקר רגליו חוזר לראש התפלה. כתב הרי"ף שמעינן מהא דאי טעה ולא אמר גבורות גשמים בתחיית המתים חוזר לראש ואע"ג דאידכר מקמי שומע תפלה ע"כ. מיהו לפי הירושלמי [פ"א ה"א] משמע בהדיא דאי אידכר מקמי שומע תפלה אינו צריך לחזור, ומכל מקום כיון שהגמרא שלנו מוכחת כדברי הרי"ף כן ראוי לעשות. שאין לנו לדחות תלמוד הבבלי שלנו מפני הירושלמי. ירושלמי [פ"א ה"א] והביאו הראב"ד, ספק הזכיר גשם ספק לא הזכיר כל שלשים יום חזקה מה שלמוד הזכיר אחר שלשים מה שצריך הזכיר.
<h2>דף ה:</h2>
אין מסיחין בסעודה ואפילו בדבר הלכה שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה.
<h2>דף ו:</h2>
מאימתי מברכין על הגשמים משיצא חתן לקראת כלה. לשון ה"ר משה [הל' ברכות פ"י ה"ו], משירבו המים עלי הארץ ויעלו אבעבועות אבעבועות על פני המים וילכו האבעבועות זו לקראת זו. מאי מברך מודים אנחנו לך ה' אלקינו על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו ואלו פינו מלא שירה כים ולשוני' רנה כהמון גליו ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע ועינינו מאירות כשמש וכירח וידינו פרושות כנשרי שמים ורגלינו קלות כאילות אין אנו מספיקין להודות לך ה' ולברך את שמך מלכנו על אחת מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים הטובות שעשית עם אבותינו ועמנו ברעב זנתנו ובשבע כלכלתנו מחרב הצלתנו ומדבר מלטתנו ומחלאים רעים ורבים דליתנו על כן אברים שפלגת בנו ורוח ונשמה שנפחת באפינו ולשון אשר שמת בפינו הן הן יודו ויברכו את שמך מלכנו בא"י רוב ההודאות ואל ההודאות. ובפרק הרואה [ברכות נ"ט ע"ב] מתבאר זה יותר דדוקא מאן דלית ליה ארעא מברך הכי.
<h2>דף ז.</h2>
כתיב יפוצו מעינותיך חוצה וכתיב יהי לך לבדך ואין לזרים אתך, הא כיצד, אם תלמיד הגון הוא יפוצו מעינותיך חוצה ואם לאו יהי לך לבדך. למה נמשלו דברי תורה למים לומר לך מה המים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך כך דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה. דבר אחר למה נמשלו דברי תורה בשלשה משקין הללו במים ויין וחלב דכתיב הוי כל צמא לכו למים ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב לומר לך מה שלשה משקין הללו אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים כך דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה ומה שלשה משקין הללו אין נפסלים אלא בהיסח הדעת כך דברי תורה אין משתכחין אלא בהיסח הדעת. דבר אחר למה נמשלו דברי תורה כאש דכתיב הלא כה דברי כאש לומר לך מה אש אינו דולק יחידי אף דברי תורה אין מתקיימין ביחידי. והיינו דאמרינן מה דכתיב חרב על הבדים ונואלו חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבין ועוסקין בתורה בד בבד. ולא עוד אלא שמטפשין דכתיב ונואלו וכתיב אשר נואלנו ואשר חטאנו. ולא עוד אלא שחוטאין דכתיב ואשר חטאנו. פירוש שלפעמים זחה דעתו עליו במה שסובר בעצמו שהבין בהלכה ואפשר שטעה בעצמו והרי הוא לחכם בעיניו וכתיב תקוה לכסיל ממנו, וחוטא שמורה הוראה שלא כהוגן לפעמים על [ידי] זה. ואפשר אם היה מרבה בתלמידים שיקשו לסברתו ויחזור בו. וכל המקומות האלו וכיוצא בהם אינן אלא אסמכתא בעלמא, רק שבאו רבותינו ללמד שבמדות אלה צריך שיתנהג כל תלמיד חכם, והם עיקרים גדולים וטובים שאי אפשר לו להתקיים זולתם. דבר אחר למה נמשלו דברי תורה בעץ דכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה לומר לך מה עץ קטן מדליק את הגדול כך תלמידי חכמים קטן מחדד את הגדול. והיינו דאמר ר' הרבה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולם. דבר אחר מאי דכתיב ברזל בברזל יחד ואיש יחד פני רעהו מה ברזל מחדד את חבירו אף תלמידי חכמים מחדדין זה את זה בהלכה. והגשמים נעצרים בשביל עון תרומות ומעשרות ובעון לשון הרע ובשביל עזי פנים. וכל אדם שיש לו עזות פנים מותר לקרא אותו רשע בפניו ומותר לשנאותו. וכן נעצרין בשביל בטול תורה ובעון גזל ובשביל מעשי הדור שהן מקולקין ובשביל לוחשי לחישות שאין בדור להרבות בתפלה ולהוכיח בני הדור כראוי מאי תקנתייהו ירבו בתפלה ויכשירו מעשיהם. ולכל זה יש מקראות לסמך בגמרא. והתפלה היא עיקר גדול אפילו למי שאינו הגון דכתיב ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ואעפ"כ והוא רחום יכפר עון וגו'. וכל שכן בהכשר מעשים ותשובה שאז תפלתו ראויה להתקבל.
<h2>דף ח.</h2>
תלמיד שתלמודו קשה עליו כברזל, בשביל משנתו שאינה סדורה לו, מאי תקנתיה ירבה בישיבה, כי הא דריש לקיש הוה מסדר מתניתא ארבעין זמנין ועייל לקמיה דר' יוחנן, ורב אדא בר אהבה הוה מסדר מתניתא עשרין וארבע זמני כנגד תורה נביאים וכתובים ועייל קמיה דר' יוחנן רביה. כל תלמיד שתלמודו קשה עליו, בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים, מאי תקנתיה ירבה עליו רעים שיסביר לו פנים. שני תלמידי חכמים הדרין בעיר אחת ואין נוחין זה לזה בהלכה מתקנאין באף ומעלין אותו. אין הגשמים יורדים אלא בשביל בעלי אמנה שנאמר אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. בא וראה כמה גדולים בעלי אמנה, מניין מחולדה ובור, מה המאמין בחולדה ובור כך המאמין בהקב"ה על אחת כמה וכמה. כל המצדיק עצמו מלמטה מצדיקין לו את הדין מלמעלה שנאמר אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף, אי נמי מהכא וכיראתך עברתך, אי נמי מהכא פגעת את שש ועושה צדק בדרכיך יזכרוך וגו'. פירוש שמי שהוא צדיק מדקדקין עליו מן השמים בדבר חטא מועט להענישו בעולם הזה דכתיב וסביביו נשערה מאד. ודרשו במקום אחר [יבמות קכ"א ע"ב] שמדקדק עם סביביו כחוט השערה. ולכך צריך כל חסיד לדקדק בעצמו אף מן השגגות הקלות. כל השמח ביסורין הבאין עליו מביא ישועה לעולם שנאמר עולם ונושעה. בימי ר' שמואל בר נחמני הוה כפנא ומותנא, אמרי היכי נעביד, אתרתי לא בעינן רחמי, נבעי רחמי אמותנא וכפנא נסבול, אמר להו ר' שמואל בר נחמני נבעי רחמי אכפנא דכי יהיב קודשא בריך הוא שבעא לחיי יהיב דכתיב פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון. ומנא לן דלא בעינן רחמי אתרתי דכתיב ונצומה ונבקשה מאלקינו על זאת [על זאת] מכלל דאיכא אחריתי, אי נמי מהכא ורחמין למבעי מן קדם אלה שמיא על רזא דנא. בימי ר' זירא הוה שמדא, לא הוו שבקי למיתב בתעניתא, אמר להו ר' זירא נקבל תעניתא ולכי בטיל שמדא ניתיב ביה, ומנא לן דעבדינן הכי. פירוש שהקבלה לבד מועלת. דכתיב ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן היום אשר נתת לבך להבין ולהתענות נשמעו דבריך. אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין שנאמר יצו י"י אתך את הברכה באסמיך. ההולך למוד גרנו אומר יהי רצון מלפניך י"י אלקינו שתשלח ברכה במעשי ידינו. התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה. מדד ואחר כך בירך הרי זו תפלת שוא, לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי ולא בדבר השקול אלא בדבר הסמוי מן העין שנאמר יצו י"י אתך את הברכה באסמיך.
<h2>דף ט.</h2>
מאי דכתיב עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר. ומי שרי לנסויי קודשא בריך הוא והא כתיב לא תנסו את י"י אלקיכם, ומשני חוץ מזו דכתיב הביאו את כל המעשר בית האוצר ויהי נא טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר י"י צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די, מאי עד בלי די עד שיבלו שפתותיכם לומר די. רב שמואל בר אידי ורב הונא בר מנוח ור' חייא הוו שכיחי קמי דרבא נח נפשיה דרבא אתו לקמיה דרב פפא הוה קאמר להו שמעת' ולא קא מסתברא להו והוו קא מחוו להדדי חזינהו חלש דעתיה אקריוה בחילמא ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד, למחר אמר להו זילו רבנן בשלמא. רב שימי בר אשי הוה שכיח קמיה דרב פפא הוה מקשה ליה טובא, יומא חד שמעיה דנפל על אפיה וקאמר רחמנא ליצלן מכיסופא דשימי, קבל עליה שתיקותא דתו לא אקשי ליה. שמעינן מהני עובדי שאם אין החכם יודע להשיב כהוגן שראוי לתלמידים וכל שכן לאנשים אחרים שימנעו מלשאול אליו דבר הלכה בענין שיתבייש ויחליש דעתו. אל תרגזו בדרך, אל תעסקו בדבר הלכה שמא תרגז עליכם הדרך. והא דאמרינן שני תלמידי חכמים שהיו מהלכין בדרך ואין ביניהם דברי תורה ראויין לישרף שנאמר ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם, טעמא דאיכא דבור הא ליכא דבור ראויין לישרף. לא קשיא הא למגרס הא לעיוני. דבר אחר אל תפסיעו פסיעה גסה שפסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם. והכנסו בחמה לעיר, דאמר מר לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב דכתיב הבוקר אור והאנשים שולחו וגו'. אין תלמיד חכם רשאי לישב בתענית מפני שממעט במלאכת שמים. ודוקא דלא מצי מצער נפשיה בלא בטול תורה.
<h2>דף י.</h2>
הגיע שבעה במרחשון ולא ירדו גשמים התחילו היחידים מתענים אוכלין ושותין משחשכה ומותרין בעשיית מלאכה ורחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה. מאן יחידים רבנן. יחידים מתענין שלש תעניות שני וחמישי ושני, ומפסיקין לראשי חדשים וחנוכה ופורים. ודוקא יחידים, אבל צבור לא, דתניא אין גוזרין תענית על הצבור בראשי חדשים וחנוכה ופורים ואם התחילו אין מפסיקין.
<h2>דף י:</h2>
לא יאמר אדם תלמיד אני ואיני ראוי לכך, אלא כל התלמידים ראויין לכך. איזהו תלמיד ואיזהו יחיד, יחיד שראוי למנותו פרנס על הצבור. במסכת שבת מתבאר בפרק אלו קשרים [שבת קי"ד ע"א] כל ששואלין אותו דבר הלכה ואומר, אי במסכתא באתריה, אי בכוליה תלמודא ריש מתיבתא. תלמיד כל ששואלין אותו דבר הלכה בתלמודו ואומר אפילו במסכת כלה. נראה מזה דיחיד עדיף מתלמיד, מדאמר תלמיד אני איני ראוי לכך, כלומר איני ראוי לעשות עצמי כיחיד. ובמסכת שבת מתבאר זה יותר. ונראה לפרש אפילו במסכת כלה פירוש שיודע מקצת דברי הלכה ששמע בשבתא דכלה, והוא שבת של דרשה שדורשין בהלכות הרגל. ומה שמפרשין אפילו במסכת כלה שיודע אפילו אותה מסכתא שאינה שגורה בפי התלמידים והוא יודע אותה וכל שכן שאר המסכתות, זה הפירוש אינו נראה, שאם כן הרי הוא יודע להשיב בכוליה תלמודא, ואפילו ריש מתיבתא ראוי למנותו וכל שכן פרנס על הצבור באתריה כדאמרינן אי במסכת' באתריה אי בכוליה תלמודא ריש מתיבתא. והא דאמרינן התם איזהו תלמיד חכם שממנין אותו פרנס על הצבור כל ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר ואפילו במסכת כלה, וכאן נראה שאינו אלא תלמיד ואינו ראוי למנותו פרנס על הצבור כיון שלא הגיע עדיין להיות יחיד. איכא למימר דהתם אמר כל ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום, וכיון דאמר בכל מקום משמע לפרש התם להחמיר, כלומר שיודע להשיב בכוליה תלמודא ואפילו במסכת כלה שאינה שגורה בפי התלמידים. אבל הכא לא אמר אלא ששואלין אותו דבר בתלמודו, כלומר במסכתא שהוא למד, ואפילו אם אינו למד אלא מסכת כלה שהיא נקלה ללמוד ויודע להשיב בה הרי הוא תלמיד. אי נמי מפרשי' מסכת כלה כמו שפירשנו מענין דרשות המועדות. ולכך אע"פ שהוא תלמיד אינו ראוי למנותו בשביל כך פרנס על הצבור. ועל דרך זה נראה דעת רש"י שפירש כאן ואפילו במסכת כלה לקולא, ובמסכת שבת פירש לחומרא. וה"ר שמואל הכהן בה"ר יצחק תירץ דשאני תלמיד מתלמיד חכם, דתלמיד אינו שלם עדיין במדות הראויות לחכם, לכך אינו נקרא תלמיד חכם. כמו שאמרו שבעה דברים בגולם שבעה בחכם וכיוצא בהם. ולכך אינו ראוי למנותו פרנס על הצבור ואפילו באתריה. אבל תלמיד חכם הוא שיש בו מדות החכם, וכיון שיש בו קצת חכמה, שיודע להשיב אפילו במסכת כלה שהיא שגורה בפי התלמידים שהם שומעים אותה בכל מועד ומועד, ראוי למנותו פרנס על הצבור, כגון מאי דאמרינן אי במסכת' באתריה, כיון שהוא בעל מדות שלמות ויש בו דעת להנהיג הצבור כראוי, שמה שיסתפק לו ישאל לגדולים ממנו ולא יתבייש ולא יחזיק בטעות דבריו אלא שיודה על האמת. ובלעדי המדות האלו כל חכמתו היא כאין, כדאמרינן [נדרים מ"א ע"א] דדיעה ביה כולא ביה דלא דיעה ביה מה ביה.
כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה תלמיד עושה וזכור לטוב שאינו שבח לו אלא צער הוא לו, ובדבר של שבח אינו עושה של צער עושה. פירש רש"י של שבח כגון להתנאות בטלית של תלמידי חכמים ובחלוקו, כמו שמפורש במסכת [ב"ב נ"ז ע"ב].
הרי שהיה מתענה על החולה ונתרפא על הצרה ועברה הרי זה מתענה ומשלים. ודוקא יחיד, אבל צבור תנן באידך פרקין [י"ט ע"א] היו מתענין וירדו להן גשמים קודם חצות לא ישלימו לאחר חצות ישלימו. אי נמי כאן בצרות אחרות אכן בצרת גשמים, מפני שאנו צריכין להתפלל בכל יום על הצרות ולא על הגשמים. זהו דעת הראב"ד. השלמה. וה"ר משה [הלכ' תענית פ"א הט"ז] כתב דבין בגשמים בין בשאר צרות אין צבור משלימין ויחיד משלים. ההולך ממקום שמתענין למקום שאין מתענין הרי זה מתענה ומשלים, ממקום שאין מתענין למקום שמתענין הרי זה מתענה עמהן. שכח ואכל ושתה אל יתראה בפניהם ואל ינהוג עדונין בעצמו.
<h2>דף יא.</h2>
כל המרעיב עצמו בשני רעבון ניצל ממיתה משונה שנאמר ברעב פדך ממות, מרעב מבעי ליה אלא מפני שהרעיב עצמו בשני רעבון ניצל ממיתה משונה. אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון שנאמר וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב. חשוכי בנים משמשין מטותיהן בשני רעבון. בזמן שהצבור בצער יחיד הפורש מהם שני מלאכי השרת המלוין לו מניחין ידו[תיהן] על ראשו ואומרין לו אתה שפרשת מן הצבור אל תראה בנחמת הצבור. בזמן שהצבור שרויין בצער אל יאמר אדם אלך ואוכל ואשתה ושלום עלי נפשי, ואם עשה כן עליו הכתוב אומר והנה ששון ושמחה הרג בקר ושחוט צאן וגו', מה כתיב בתרי' ונגלה באזני י"י צבאות וגו'. וברשעים מהו אומר אתיו אקחה יין נסבאה שכר. מה כתיב בתריה הצדיק אבד ואין איש שם על לב וגו'. וכל המצער עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור, שכן מצינו במשה רבינו שציער עצמו עם הצבור שנאמר וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה, וכי לא היה לו למשה כר או כסת לישב עליו, אלא כך אמר משה כיון שישראל שרויין בצער אף אני אצטער עמהם. ושמא יאמר אדם מי מעיד בי, אבני ביתו של אדם וקורות ביתו ורהיטי ביתו הן מעידין שנאמר אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה.
<h2>דף יא:</h2>
יחיד שקבל עליו תענית שני ימים זה אחר זה אפילו אכל ושתה כל הלילה למחר מתפלל תפלת תענית. כך היא גרסת הרי"ף ור"ח. ואתי לאשמועינן דאע"פ שאכל לילה האמצעי ונראה כמפסיק תעניתו אפילו הכי מתפלל תפלת עננו. ודוקא שאמר בסתם אבל אם פירש שיתענה השני ימים והלילה כבר אבד תעניתו ואין מתפלל למחר תפלת תענית ומשלים שני ימים אחרים. ודוקא אם אמר בתחלה שני ימים סתם, אבל אם אמר שני ימים אלו והלילה אע"פ שאכל פעם אחת ביום או בלילה אין מותר לו לאכול פעם אחרת, דכל שעתא ושעתא שיאכל באיסור קאי. מיהו ללוות ולפרוע, בזה מחלוקת בין החכמים. ונבאר הכל לקמן בגוזר הצור בפרק זה [י"ב ע"ב]. ויש שגורסין יחיד שקבל עליו תענית יחיד אפילו אכל ושתה כל הלילה למחר מתפלל תפלת תענית. לן בתעניתו למחר אין מתפלל תפלת תענית, כלומר אם לא קבל עליו תענית אלא יום אחד בלבד והתענה אותו היום כולו ובלילה נמלך ללון בתעניתו וכן עשה למחר אין מתפלל תפלת תענית שהרי לא קבל עליו תענית זה מבעוד יום.
<h2>דף יב.</h2>
גרסינן בפרק היה קורא בתורה [ברכות י"ד ע"א], השרוי בתענית טועם ואין בכך כלום, דאכילה ושתיה קביל עליה והא לאו אכילה היא. ואע"ג דמתהני, דהנאה לא אסר עליה. ועד כמה, עד רביעית. ומפרשי רבנן דצריך לאזדהורי דלא לבלע כלום.
כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית. פירוש בכל תעניות שבעולם קאמר. והראב"ד פירשה בתענית שעות, שצריך שתשקע עליו חמה, כגון שקבל עליו מעיקרא להתענות למחר עד חצי היום. דקיימא לן מתענין לשעות והמתענה לשעות מתפלל תפלת תענית. ואשמעינן הכא דהני מילי בשנמלך אחר חצי היום וישב לו כל היום בתענית ואז יצא ידי נדרו. אבל אם אכל בחצי היום לא שמיה תענית, כיון שלא שקעה עליו חמה, ואינו מתפלל עננו, ולא יצא ידי נדרו אם קבל עליו תענית יחיד. וכן אם קבל עליו היום להתענות למחר מחצי היום ואילך לאחר שיאכל בבוקר לא שמיה תענית. ומיהו אם נמלך שלא אכל כל היום, גם בזה שמיה תענית ומתפלל עננו בערב, ויצא ידי נדרו. כל זה על דרך הראב"ד.
והא דתנן אנשי משמר מתענין ולא משלימין, התם לצעורי נפשייהו בעלמא. ושמעינן מינה כי מי שהוא חלוש ואינו יכול להשלים תעניתו עם הצבור, שיש לו לצער את עצמו לשהות זמן אכילתו ולמעט גם כן באכילתו כפי מה שיוכל, וגם בשתיתו שישתה מים אם יוכל. וכל מה שיחמיר בזה הרי זה משובח. ומכל מקום ידקדק שלא יהיה בתעניתו בטול תורה, כדאמרינן לקמן [בשלהי פרקין]. השלמה, וכתב רש"י שהמתענה לשעות שאין לו לאכול תוך אותן שעות.
כל תענית שלא קבלה מבעוד יום לא שמה תענית. אימת מקבלה, בתפלת המנחה, כך פסק רי"ף. והראב"ד פסק מקבלה במנחה או קודם. ומאן דאמר בתפלת המנחה, יש מי שאומר בשומע תפלה ענני בתענית שאעשה למחר. והראב"ד כתב דלאו מילתא היא, שלא מצינו הזכרה לתענית אלא ערבית שחרית ומנחה [שבת כ"ד ע"א], טפי לא. אלא אומרה אחר תפלתו עם תחנונים שאומר אחר תפלתו. והזכרה בעלמא היא בלא אריכות דברים. ואם ירצה להאריך מאריך. ונמצא כתוב בשם גאון, צריך שיאמר, קבלתי עלי תענית למחר, יהי רצון מלפניך שתענני בקראי ותרחיב לי בצר לי. אם חול הוא כולל בשומע תפלה. ואם שבת, אומר אחר תפלה, ואין בה חתימה. עד כאן. ונראין דברי גאון, מדאמר מקבלה בתפלת המנחה, ולא אמר אחר תפלת המנחה, משמע בתוך תפלתו מקבלה. ודוקא תענית יחיד, אבל צבור שקבלו עליהם תענית אינו צריך לקבלה מבעוד יום. ושמעינן הא מילתא מהא דגרסינן בפרק סדר תעניות האלו [כ"ד ע"א], דגרסינן התם דבי נשיאה גזור תעניתא ולא אודעינהו לר' יוחנן ולריש לקיש, למחר אודעינהו, אמר ליה ר' יוחנן לריש לקיש ניתי מר וניתיב בתעניתא, אמר ליה והא לא קבלינן עלן מאורתא, אמר ליה אנן בתרייהו גרירינן.
ובדין נשבע לבטל את המצוה, ואפילו בשל סופרים שאינו רשאי לעבור, הארכתי במסכת יומא [ע"ד ע"א] ובדרשות.
יחיד שקבל עליו תענית שני וחמישי של כל השנה כולה ופגעו בו ימים טובים הכתובים במגלת תענית, אם נדרו קודם לגזירתינו תדחה גזירתנו מפני נדרו ואם גזירתנו קודמת לנדרו ידחה נדרו מפני גזירתנו. פירוש אם קבל עליו הנדר קודם תקנת הימים טובים יש לו לקיים א[ת נדרו] ותדחה גזירתנו [מפני] נדרו. ואם תקנת הימים טובים היתה קודם נדרו ידחה נדרו מפני גזירתנו ואפילו התחילו התעניות קודם הימים טובים. ואע"ג דבצבור אין מפסיקין ביחיד מפסיקין. ואע"ג דנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, הני מילי כשאמר ישיבת סוכה עלי שאסר החפץ על עצמו ואין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו. ודמי להא דאמרינן בפרק המדיר [כתובות ע"א ע"ב] הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו, הנאת תשמישך עלי יפר לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו. אבל אם נדר שלא ישב בסוכה לאו כל כמיניה. והכי איתא במסכת נדרים [ט"ז ע"ב]. והא נמי כשקבל עליו תענית הוי ליה כמי שאמר שלא אשב בסוכה, ולאו כל כמיניה. וכי תימא ליחול עליה משום איסור כולל, דהא אמרינן בירושלמי [שבועות פ"ג ה"ד], ומייתי לה הרב אלפסי בסוף ערבי פסחים, שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח, שלא אוכל מצה בלילי הפסח לוקה ואוכל מצה בלילי הפסח. אלמא חייל עליה איסור כולל לבטל מצות עשה. ונהי דאיסור כולל אפשר דלא חייל לבטל מצות לא תעשה מדגרסינן בפרק ג' דשבועות [כ"ד ע"א], בשלמא לאו משכחת לה, אלא הן היכי משכחת לה. כמו שביארתיה שם. אבל במצות עשה חייל איסור כולל לבטל. הכא נמי ליחול עליה משום איסור כולל. איכא למימר לא דמי, דהתם כשאמר שבועה שלא אוכל מצה בודאי דעתו היה לבטל את המצוה וחייל עליה משום איסור כולל. אבל הכא אמרינן שלא היה בדעתו לפגוע בימים טובים אלו. ואילו היה בדעתו אנן סהדי דלא היה נודר, ולפיכך ידחה נדרו מפני גזירתנו, דהוי ליה כמי שאמר בפירוש הריני מקבל תענית שני וחמישי של כל השנה חוץ מחנוכה ופורים. ולפיכך אין צריך שאלה לחכם אע"ג דנדרי שגגות איכא מאן דאמר במסכת נדרים [כ"א ע"א] שצריכין שאלה לחכם. ויש מפרשים אם נדרו קודם לגזירתינו, כלומר שכבר התחיל להתענות קודם שפגעו בו חנוכה ופורים. ולפיכך תדחה גזירתנו מפני נדרו משום איסור כולל. ואע"ג דאמרינן לעיל שהיחידים שמתענין שלש תעניות מפסיקין לחנוכה ופורים. לא דמי, דגבי יחידים ליכא קבלת תענית. ואפילו תימא דאיכא קבלת תענית, כיון שתעניתם על הגשמים הוא, ואם ירדו גשמים ביני ביני מפסיקין שהרי אפילו ביום עצמו קודם חצות לא ישלימו. הילכך לאו קבלה גמורה היא ולא חשבינן הג' תעניות כיום אחד, אלא כל חד וחד תעניתא באפי נפשיה הוא. אבל ביחיד שקבל עליו כל השנה כולה שני וחמישי, חדא קבלה היא, כיום אחד חשבינן להו ואינו מפסיק. אבל אם כשפגעו בו חנוכה ופורים עדיין לא התחילו תעניותיו אין בזה איסור כולל. ולפי זה הפירוש מה שאמרו בירושלמי שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח, דוקא שנשבע בשאר ימות השנה, ושכבר חלה השבועה קודם בטול המצוה. אבל אם נשבע בלילי הפסח אין כאן איסור כולל. ועוד יש לומר, דשאני ימים טובים הכתובים במגלת תענית מפני שהן דברי סופרים וצריכין חזוק. ומיהו איכא למימר דפורים דברי קבלה הוא וכדברי תורה דמו, כדאיתא בפרק קמא דראש השנה [י"ט ע"א] גבי צום גדליה. עד כאן מן ההשלמה.
והראב"ד כתב אם נדרו קודם לגזירתנו. פירוש שכבר התחיל בתעניותיו קודם ליום טוב זה תדחה גזירתנו מפני נדרו, דהיינו איסור כולל. וכיון שהתחיל בהיתר גומר אף באיסור. ואם גזירתנו קודמת לנדרו, שעדיין לא התחיל ביום המותר לו להתענות אע"פ שכבר נדרו וכולל ידחה מפני גזירתנו, דלא הוי כולל כי האי גונא, וכמי שנודר להתענות בימים הללו הוא. ולפיכך אמרו בתענית צבור אם התחילו אין מפסיקין, אע"פ שהוא חזק כנדר, דוקא התחילו אבל לא התחילו לא, אע"פ שהיתה קבלתם וגזירתם קודם לכן. זה הדרך הראוי בשמועה זו, אלא שקשה עליו שהיה לו לומר אם התחיל אינו מפסיק ואם לא התחיל מפסיק, כלישנא דמתניתין ולישנא דברייתא [י' ע"א] בתעניות של יחידים דקתני מפסיקין. ויש לפרש אם נדרו קודם לגזירתנו, שכבר נדר קודם שבא לנו הנס שגזרנו עליו יום טוב באותו יום, תדחה גזירתנו לעולם מפני נדרו, אע"פ שלא התחיל בתעניותיו קודם לאותו יום. אבל אם גזירתנו קדמה לנדרו, שכבר גזרנו עליהם יום טוב זה והוא עדיין לא התחיל בתעניותיו, שלא חל נדרו קודם לגזירתנו, ידחה נדרו כמו שכתבנו למעלה. שאין זה כולל, הואיל ולא התחיל עדיין. מכל מקום אין זה הדיחוי אלא לאותה שנה אבל לשנה אחרת ביום זה אסור, שהרי חל נדרו וכולל הוא. ויש לומר הואיל ובתחלת נדרו לא חל הנדר על יום טוב זה, לעולם לא יחול, וידחה נדרו לעולם ביום זה מפני גזירתנו. וכבר כתבנו למעלה בתעניות של יחידים שאמרו מפסיקין ואפילו התחילו ואע"פ שהוא כולל. התם לפי שאינו נדר אלא דבר יום ביומו אם לא ירדו גשמים. מיהו בתענית צבור אע"פ שהוא על דעת אם לא ירדו גשמים, שאם ירדו גשמים אפילו בו ביום קודם חצות מפסיקין, אע"פ שכל זמן שלא ירדו גשמים אם התחילו בתענית אין מפסיקין לימים של מגלת תענית ולא אפי' [מפני] ראשי חדשים משום דאיסור כולל הוא כי הוא קרוב לנדר וכבר חל עליהם הנדר. ולא שיהא נדר גמור, שאילו כן לא היה להם היתר אלא בשאלה לחכם. שהרי אפילו נדרי שגגות [נדרים כ"א ע"ב] קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא גנבה ושלא הכתה צריך היתר חכם. גם בזה אע"פ שהיה על דעת גשמים צריך היה היתר חכם. ועוד ראיה שאינו נדר, שהרי לווה אדם תעניתו ופורע, אלמא קבלת תענית אינו אוסר, אבל הוא כיון לצער עצמו כעין תשובה. מכל מקום עשו תעניות צבור כנגד לענין הפסקה, שאם התחילו בהם כבר חל עליהם הנדר, ואיסור כולל הוא, ולפיכך אין מפסיקין לראשי חדשים ולחנוכה ופורים דלא כתיבא בהו שמחה בהדיא. אבל לימים טובים ודאי מפסיקין, לפי שאינן נדר גמור כדאמרן. אבל תענית יחידים אינו נדר. לפיכך אפילו התחילו מפסיקין. ואומר אני כשאמרו לווה אדם תעניתו ופורע, דוקא תענית יחיד, אבל גזירת צבור לאו בדידיה תליא מילתא. וכן נראה לי יחיד שקבל עליו תענית שני וחמישי של כל השנה דאינו לווה תעניתו, דההוא ודאי לקבולי צערא רבה איכוון, משום הכי אין מפסיק לימים של מגלת תענית היכא דחל נדרו בשעת היתר. ויש מי שקרב אל הדרך הזה אשר כתבתי, ואמר כל קבלת תענית של יחיד, אפילו קבלה גמורה שאינה על דבר ידוע, אינו חמור כנדר, שאינו אלא כעין תשובה כדפרישית. ומשום הכי אם גזירתנו קודמת וכו'. ואיסור כולל לא יועיל להתירו להתענות בהם. ואפילו התחיל מפסיק. ואינו דומה לאיסור שבועה ולאיסור נדר דעלמא. אבל תענית צבור כנדר הוא. ואם התחילו, שכבר חל הנדר עליהם, אין מפסיקין. ואם לא התחילו אין מתחילין ואפילו לשבועה ולנדר גמור אין איסור כולל מועיל לעבור על גזירתינו, וכל שכן על דבר תורה, אלא אם כן חל עליו הנדר בדבר היתר. הילכך אם אמר בלילי הפסח שבועה שלא אוכל מצה לוקה ואוכל מצה, שהרי לא חל עליו הנדר בדבר היתר, והוי ליה כנשבע לעבור על המצוה. כן נראה לי. ומשום הכי בעינן התחלה לתענית צבור. ויש מי שאומר על מי שנשבע בליל הפסח שלא אוכל מצה שאסור לאכול מפני שחל הנדר על דבר היתר, והיא מצת אורז ודוחן ושאר מיני זרעים חוץ מחמשת המינין שמהן באה מצת מצוה, אבל שאר מיני זרעים שאין מצת מצוה באה מהן השבועה חלה עליהן. ומתוך שחלה עליהם כמו כן [חלה] על מצת מצוה של חמשת המינין ויש לו פנים. ומעשה דמר בריה דרבנא דהוה יתיב בתעניתא כולה שתא, נראה דשני וחמישי של כל השנה קאמר, ולא הוציא מכללן שום יום טוב חוץ מאלו המפורשים עצרתא ופוריא ומעלי יומא דכפורי. ואפשר דסבירא ליה כר' אליעזר [פסחים ע"א ע"א], ומשום הכי לא חש לסעודתייהו דאינך ואסור להו עלויה, דסבר סעודת יום טוב רשות. ואע"ג דכתיב ושמחת בחגך, אפשר דסבירא ליה (שמא) [שמח] בכסות נקיה. עד כאן לשון הראב"ד.
עד אימתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר. והוא שלא ישן, ואע"פ שסלק. ופירש רש"י שסילק השולחן. ויש לפרש סילק דעתו. כיון שלא ישן מותר לו לאכול, אבל ישן אינו אוכל. ומתנמנם ועמד הרי זה אוכל. היכי דמי מתנמנם, נים ולא נים תיר ולא תיר, וקרו ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא, וכי מדכרו ליה מדכר. ואם התנה בדעתו שאע"פ שיישן אינו מסלק עצמו מאכילה ושתיה, יכול לאכול ולשתות עד שיעלה עמוד השחר. כך פסק הרב דודי נ"ע. ולענין תענית שפוסק בה מבעוד יום אע"פ שפסק חוזר ואוכל עד שיבא השמש, והכי איתא בירושלמי. והני מילי היכא דלא קבלה עליה לתענית, אבל קבלה לתענית איתסר ליה למיכל ולמשתי, דהא בהדיא אמרינן [ערובין מ' ע"ב] לענין זמן על הכוס ביום הכפורים, היכי נעביד, לבריך עליה ולישתי, כיון דאמר זמן הא קבל עליה צומא ואיתסר ליה. וכל היכא דשרי למיכל יכיל למשתי מיא. וכי איתסר למיכל איתסר למשתי מיא. ובזה הוספנו ביאור במסכת יומא [פ"א ע"א].
<h2>דף יב:</h2>
כתוב בהשלמה יחיד שקבל עליו תענית אסור בנעילת הסנדל, חיישינן שמא תענית צבור קבל עליו. אלא היכי ליעביד, לימא הכי מפניא, הריני בתענית יחיד למחר. עד כאן. ורבינו שמעיה כתב, האידנא נהיגינן כמאן דאמר אין תענית צבור בבבל אלא תשעה באב בלבד. פירוש אין תענית צבור בבבל, שיאסר באכילה משחשיכה ומנעילת הסנדל ושאר דברים. וכן אנו רואים בכל יום עכשיו. ותימה הוא על רבינו דודי שכתב כן. וכן כתב הר"מ [הלכ' תענית פ"ג הי"א] שאין בתענית שגוזרין בית דין בחוצה לארץ נוהגין דיני איסורין אלו, אלא בארץ ישראל בלבד.
לווה אדם תעניתו ופורע. אבל תענית חלום לא, דאמרינן יפה תענית לחלום כאש בנעורת, ובו ביום ואפילו בשבת. ונראה לומר דמתפלל נמי עננו, דכמקובל מאתמול הוא, אם הוא אדם הרגיל בהם להתענות. וגרסינן בפרק אין עומדין [ברכות ל"א ע"ב], דצריך למיתב תעניתא אתעניתא, מפני שבטל עונג שבת. וכתב הראב"ד דתענית צבור אינו יכול ללוות, דבתר דעתייהו תליא מילתא. ועוד כתב דבין אמר יום זה בין אמר יום סתם לווה תעניתו ופורע. והרב אלפסי כתב בתשובת שאלה [סימן ש"א] דדוקא תענית סתם, אבל אמר יום זה אינו לווה. והירושלמי נראה כן, דגרסינן התם בנדרים, נדר להתענות ושכח ואכל אבד תעניתו. פירוש ויכול לחזור ולאכול כל היום. במה דברים אמורים כשאמר יום סתם שהרי יכול לפרעו למחר, אבל אם אמר יום זה מתענה ומשלים, וכן נראה. ואע"פ שהראב"ד כתב לדבריו כעין ראיה מן הגמרא, אפשר לדחותה ולפרשה כדעת הרי"ף. ועוד יש להביא ראיה לדעת הרי"ף מדאמרינן אם נדרו קודם לגזירתנו תדחה גזירתנו מפני נדרו. ואמאי, לוזיף ולפרע. אלא ודאי משמע דכי אמר יום זה אינו יכול ללוות, ואע"פ שכתב הראב"ד דהתם צערא רבה קביל עליה. אי נמי מצינן למימר שאינו רוצה ללוות או שקבל עליו שלא ללוות, ומכל מקום פשוטן של דברים נראין כדעת הרי"ף.
הגיע ראש חדש כסלו ולא ירדו גשמים בית דין גוזרין שלש תעניות על הצבור. אוכלין ושותין משחשיכה ומותרין בעשיית מלאכה וברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה. עברו אלו ולא נענו בית דין גוזרין שלש תעניות על הצבור. אוכלין ושותין מבעוד יום ואסורין במלאכה ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ואין צריך לומר שאסורין בתספורת ותכבוסת, דחמירי טפי. ונועלין את המרחצאות. היכי עבדי מצפרא עד פלגא דיומא מעייני במילי דמתא, מפלגיה דיומא לפניא רבעא דיומא קרינן ומפטרינן ורבעא דיומא מצלינן ובעינן רחמי, דכתיב ויקראו בספר תורת אלקים רביעית היום ורביעית היום מתודים ומשתחוים. והאידנא נהגי למבעי רחמי מצפרא. ונראה לומר הטעם מפני שהצבור יוצאין אחר התפלה לעסקיהם ולא יוכלו להתאסף יחד לתפלה ולתחנונים בערב.
עברו אלו ולא נענו בית דין גוזרין עוד שבע תעניות שהן שלש עשרה, ומה אלו יתירות על הראשונות שבאלו מתריעין. כתב הר"מ [פ"ד מהלכ' תענית הי"ז] דבגבולין ליכא תקיעה כלל לא בשופרות ולא בחצוצרות, ולאחר תפלה הוא שתוקעין בחצוצרות. אבל במקדש תוקעין בשש ברכות בחצוצרות ובשופר. ונועלין את החנויות. בשני מטין עם חשיכה, ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת. כתוב בהשלמה דלענין עשרים וארבע ברכות זה וזה שוין. רבנן דבי רב אשי סיימי מסאני כארחייהו, סברי אין תענית צבור בבבל אלא תשעה באב בלבד. זהו לשון הר"מ בפרק ג' [הי"א], כל תעניות שגוזרין הצבור בחוצה לארץ אוכלין בה בלילה ודינן כדין שאר תעניות שאין גוזרין תענית על הצבור כעין צום כפור אלא בארץ ישראל בלבד ובגלל המטר.
<h2>דף יג.</h2>
כשאמרו אסור ברחיצה לא אמרו אלא כל גופו, אבל פניו ידיו ורגליו מותר. וכשאמרו אסור במלאכה לא אמרו אלא ביום אבל בלילה מותר. וכשאמרו אסור בנעילת הסנדל לא אמרו אלא בעיר אבל בדרך מותר, הא כיצד יצא לדרך נועל הגיע לעיר חולץ. ירושלמי [פ"א ה"ו], אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך מותרין בנעילת הסנדל וכשיבאו לעיר חולצין, וכן בתשעה באב וכן בתענית צבור. כל שהוא משום אבל כגון תשעה באב ואבל אסור אפילו בצונן. וכל שהוא משום תענוג כגון תענית צבור בחמין אסור בצונן מותר. פירוש כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו מותר אפילו בחמין. אבל אבל אסור בחמין אפילו פניו ידיו ורגליו, אבל בצונן מותר. ותשעה באב אסור אפילו בצונן להושיט אצבעו במים. והכי איתא פרק מקום שנהגו. אך ה"ר יצחק ממולינש כתב דאפילו בתשעה באב מותר בצונן פניו ידיו ורגליו, וכתב דההיא דפרק מקום שנהגו לאו הלכה היא. והרי"ף פסק כמו שכתבנו. ונהגו כל הגולה כמותו. ואע"ג דהכא משמע דתשעה באב חמיר מתענית צבור, ולענין מלאכה אשכחן דקיל דתענית צבור אסור במלאכה ותשעה באב מותר אלא שתלוי במנהג [פסחים נ"ד ע"א]. איכא למימר כיון דבתענית צריכין רחמים ותפלה הצריכו לבטל ממלאכה. ולסוך אפילו כל שהו אסור, ואם להעביר את הזוהמא מותר.
<h2>דף יג:</h2>
תניא אין הבוגרת רשאה לנוול עצמה בימי אבל אביה. פירוש כדי שיקפצו עליה תובעים לישא אותה [כשהיא] מתקשטת באבלה. הא נערה רשאה וחייבת. ודוקא בצונן, אבל בחמין אפילו בוגרת חייבת דאמרינן אבל אסור להושיט אצבעו במים. וכן בכיחול ופיקוס אין הבוגרת רשאה, הא נערה רשאה וחייבת. ירושלמי בנדרים בפרק קונם יין שאיני טועם [פ"ח ה"א], נדר להתענות ושכח ואכל אבד תעניתו, והוא שנדר יום סתם, אבל אמר יום זה מתענה ומשלים.
יחיד שקבל עליו תענית מתפלל תפלת תענית. והיכן אומרה בשומע תפלה. כתוב בהשלמה ואפילו קבל עליו תענית צבור. ושליח צבור אומרה בין גואל לרופא. יחיד שגזר על עצמו תענית צריך להזכיר מעין המאורע, כלילי שבת ויומו. פירוש ערבית שחרית ומנחה. ורש"י כתב שאין לו עכשיו ליחיד להזכיר ענינו עד המנחה שמא יחזור בו ולא יתענה. וכן כתב הראב"ד שמא ילוונו עד יום אחר או ישאל עליו ויפדנו במאכלו. גרסינן בפרק במה מדליקין [שבת כ"ד ע"א], ימים שאין בהן קרבן מוסף כגון שני וחמישי של תעניות ומעמדות ערבית שחרית ומנחה מתפלל שמנה עשרה ואומר מעין המאורע בשומע תפלה ואם לא אמר אין מחזירין אותו. ואי אידכר קודם שעקר רגליו לימא ענינו י"י ענינו כי בצרה גדולה אנחנו וכו' עד כי אתה שומע תפלה ופודה ומציל בכל עת צרה יהיו לרצון אמרי פי וגו'.
<h2>דף יד.</h2>
עוברות ומיניקות אינן מתענות לא בראשונות ולא באחרונות. אבל מתענות הן באמצעיות. וכתב הר"מ [הלכ' תענית פ"ג ה"ה] אע"פ שאין מתענות בשאר התעניות אין מע[ד]נות עצמן בתפנוקין, אלא אוכלות ושותות כדי קיום הולד.
<h2>דף יד:</h2>
ר' יהודה נשיאה גזר תליסר תעניתא ולא איעני, סבר למגזר טפי, אמרו לו הרי אמרו אין מטריחין על הצבור יותר מדאי. לא שנו אלא לגשמים אבל לשאר מיני פורענויות מתענין והולכין עד שיענו. גרסינן בפרק מי שמתו [ברכות כ' ע"א], דרב יהודה כוליה תנויי בנזיקין הוה וכי הוה שליף מסאניה הוה אתי מטרא ואנן מתנינן טובא וצווחינן ולית דמשגח בן, אמר ליה קמאי מסרי נפשייהו על קדושת השם אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם. שמעינן מהכא שאין ל[רב] להחניף לשום אדם שעשה שלא כהוגן שלא ימחו בו גדולי הדור. ואף אם יש חשש שיארע להם נזק על ידי אותו העובר [כגון אם] הוא אנס או מסור.
שלחו ליה בני נינוה לר' כגון אנן דצריכינן למטרא אפילו בתקופת תמוז כיחידים דמינן ובשומע תפלה או כצבור דמינן ובברכת השנים. שלח להו כיחידים דמיתו ובשומע תפלה. כתוב בהשלמה דוקא בשומע תפלה ולא בברכת השנים. ואע"ג דיחיד הצריך לפרנסה אומרה בברכת השנים, התם ליכא הזיקא לאחריני, הכא איכא הזיקא לאחריני. אי נמי בשאלת פרנסה ליכא שנוי מטבע, שהוא מעין ומלא ידינו מברכותיך ומעושר מתנות ידיך. אבל בשאילת גשמים איכא שנוי מטבע כיון דלא צריך לרבים, הראב"ד עד כאן.
תניא בשני מטין לעת ערב ובחמישי פותחין כל היום מפני כבוד השבת. יש לו שני פתחים פותח אחד ונועל אחד. ואם יש לו אצטבא לפני הפתח פותח כדרכו ואינו חושש. עברו אלו ולא נענו ממעטין במשא ומתן ובבנין ובנטיעה ובארוסין ובנשואין בשאילת שלום בין אדם לחבירו כבני אדם הנזופין לפני המקום והיחידים מתענין והולכין עד שיצא ניסן. יצא ניסן הגשמים סימן קללה שנאמר הלא קציר חטים היום אקרא אל י"י וגו'. ירושלמי [פ"ח ה"ח] הדא דתימא בשלא ירדו מכבר, אבל ירדו להם מכבר סימן ברכה הם. ודברים אלו בארץ ישראל וכל הדומה לה. אבל מקומות שעונות הגשמים שלהם קודם שבעה עשר במרחשון או אחר זמן זה כשיגיע זמנם ולא ירדו גשמים מתענין וגוזרין תענית על הצבור כפי שיראה להם לפי צורך השעה. וכן כתב ה"ר משה [הלכ' תענית פ"ג ה"י]. תניא בנין זה של שמחה, נטיעה זו נטיעה של שמחה. איזהו בנין של שמחה זה הבונה בית חתנות לבנו, ואיזו היא נטיעה של שמחה זה הנוטע אבורנקי של מלכים. ה"ר משה [שם פ"ג ה"ח] כתב בנין של שמחה כגון ציור וכיור ונטיעה של שמחה כגון מיני הדס ומיני אהלים, וצריך עיון מאין הוציא זה והניח לשון הגמרא. ויש לומר שכיון שמצאנו שמי שסד ביתו בסיד הוא ענין של שמחה שהצריכוהו לשייר בו דבר מועט, זכר לאם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, היה דעת הרב שאין לעשות זה, וכן ציור וכיור, שהכל ענין אחד בזמנים שראוי למעט בשמחה. ירושלמי [פ"א ה"ח], ואם היה כותלו גוהה סותרו ובונהו, פירוש ואפילו הוא כותל בית חתנות. חברים אין ביניהם שאילת שלום. ועם הארץ ששאל מחזירין לו בשפה רפה ובכובד ראש. ומתעטפין ויושבין כאבלים ומנודין עד שירחמו עליהם מן השמים.
אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע שנאמר ויאמר י"י אל יהושע קום לך למה זה אתה נופל על פניך. בירושלמי [פ"ב ה"ו], ובלבד יחיד בצבור, שמא לא יענה ויתחלל בו שם שמים ויאמרו אין תוכו כברו או יזלזלו בענין תפלה. ואינו רשאי לחגור שק על מתניו אלא אם כן נענה כיהורם בן אחאב שנאמר וירא העם והנה השק על בשרו מבית וכתיב ויהי כעת מחר סאה סולת בשקל וסאתים שעורים בשקל בשער שומרון.
<h2>דף טו.</h2>
סדר תעניות כיצד, שלש ראשונות ושניות נכנסין לבית הכנסת ומתפללין כדרך שמתפללין כל השנה, ובשבע אחרונות מוציאין את התיבה לרחובה של עיר ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ובראש הנשיא ובראש אב בית דין וכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו. ואע"ג דקיימא לן בגדולה מתחילין מן הגדול ובקלקלה מתחילין מן הקטן, הא נמי חשיבותא הוא לדידיה דאמ' ליה את חשיבת למבעי עלן רחמי. וכי תימא נשיא ואב בית דין נמי נשקלו אינהו ונתבו ברישייהו, אינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים. היכא מנח ליה, במקום תפלין, שנאמר לשום לאבילי ציון פאר תחת אפר. ולמה יוצאין לרחוב לומר צעקנו בצנעה ולא נענינו נבזה עצמינו בפרהסיא. ולמה מוציאין את התיבה לרחובה של עיר, לומר כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעונינו. ולמה מתכסין בשקין, פירוש שכך היה דרכן לעשות. לומר הרי אנו חשובין לפניך כבהמה. ולמה נותנין אפר מקלה על גבי ספר תורה, לומר עמו אנכי בצרה. ולמה נותנין אפר בראש כל אחד ואחד, לומר הרי אנו חשובין כעפר וכדי שיזכור לנו אפרו של יצחק וירחם עלינו.
היתה לי נחלתי כאריה ביער נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה, זה שליח צבור שאינו הגון. ואומר לפניהם עשרים וארבע רננות, שמונה עשרה שבכל יום, ומוסיף עליהן עוד שש ואלו הן זכרונות ושופרות אל י"י בצרתה לי, אשא עיני אל ההרים, ממעמקים קראתיך, תפלה לעני כי יעטוף. וכתוב בהשלמה סדר ברכות שמוסיפין כך הוא. בתחלה שליח צבור מתחיל ומתפלל עד ברכת גואל ישראל, ומאריכין בתחנונים בברכת גואל ישראל. קודם חתימתה אומר מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה בא"י גואל ישראל. וחזן הכנסת, שהוא השמש, אומר תקעו בני אהרן תקעו, ותוקעין ומריעין ותוקעין. וחוזר השליח צבור ואומר פסוקים של זכרונות ואומר מי שענה משה ואבותינו על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה ברוך אתה י"י זוכר הנשכחות. והשמש אומר הריעו, ומריעין ותוקעין ומריעין. חוזר שליח צבור ואומר פסוקים של שופרות ואומר מי שענה יהושע בגלגל הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה בא"י שומע תרועה. והשמש אומר תקעו ותוקעין ומריעין ותוקעין. חוזר השליח צבור ואומר אל י"י בצרתה לי קראתי ויענני וכל המזמור, מי שענה שמואל במצפה הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה בא"י שומע צעקה. והשמש אומר הריעו ומריעין ותוקעין ומריעין. חוזר השליח צבור ואומר אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי, מי שענה את אליהו בהר הכרמל הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה בא"י שומע תפלה. והשמש אומר תקעו, ותוקעין ומריעין ותוקעין. חוזר השליח [צבור] ואומר ממעמקים קראתיך י"י, מי שענה את יונה במעי הדגה הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה בא"י העונה בעת צרה. והשמש אומר הריעו, ומריעין ותוקעין ומריעין. חוזר השליח צבור ואומר תפלה לעני כי יעטוף מי שענה דוד ושלמה בנו בירושלים הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה בא"י מרחם על הארץ. והשמש אומר תקעו ותוקעין ומריעין ותוקעין. ואחר כך חוזר השליח צבור לתפלתו. כך נהגו בגבולין, ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה. אבל במקדש לא היו אומרין אמן, ובכל חתימת הברכה היו אומרים ברוך י"י אלקי ישראל מן העולם ועד העולם, וחותם ברוך זוכר הנשכחות, והם עונין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ועוד היה שנוי ברכות אחר במקדש, שלא היה בגבולין, דאילו בגבולין אחר שאמר מי שענה הוא חותם ותוקע אחר מי שענה. אבל במקדש חותם בברכה ותוקע קודם שיאמר מי שענה, ואחר כך חוזר ואומר מי שענה בלא חתימה. ורש"י ז"ל גריס ולא ענו אמן. ומתוך פירושו משמע שאין חלוק בין מקדש לגבולין לא בתקיעות ולא במי שענה, דבתרוייהו חותם במי שענה ותוקע ומריע ותוקע או מריע ותוקע ומריע אחר חתימת מי שענה, ואין חלוק ביניהם אלא שבגבולין עונין אמן ובמקדש אומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. והר"מ [פ"ד ה"ה] ז"ל נראה שמפרש שאומר זכרונות ושופרות, ומזמור אל י"י בצרתה לי, ואשא עיני אל ההרים, וממעמקים קראתיך י"י, ותפלה לעני כי יעטוף, הכל בפסוקים של תחנונים ראשונים בברכת גואל ישראל. וצריך עיון. עוד כתב הר"מ ז"ל [פ"ג ה"ו] ובשבע תעניות אלו אנשי משמר מתענין ומשלימין ואנשי בית אב מתענין מקצת היום ולא משלימין. וכל דבר שהוא אסור בשלש אמצעיות אסור באלו שבע אחרונות. ויתירות אלו שבהן בלבד מתריעין ומתפללין ברחוב העיר ומורידין זקן להוכיח לעם כדי שישובו מדרכם ומוסיפין שש ברכות בתפלת שחרית ותפלת מנחה, ונמצאו מתפללין עשרים וארבע ברכות, ונועלין החנויות וכו'. נראה מדבריו שאין מוסיפין שש ברכות אלו אלא בשבע אחרונות. וזהו שלא כדעת ההשלמה, לפי מה שכתבנו בפרק קמא [י"ג ע"א]. עוד נראה לומר שגם בתפלת נעילה מוסיפין שש ברכות אלו כמו במנחה. וצריך עיון לפי הגמרא אם היו עושין סדר זה אלא פעם אחת ביום. וכן נראה לפי דעת הרי"ף וההשלמה שלא ביארו שיעשה סדר זה בכל תפלה ותפלה. לשון הר"מ [הלכ' תענית פ"ד ה"ה—הט"ו] שליח צבור מתחיל ומתפלל עד ברכת גואל ישראל, ואומר זכרונות ושופרות מעין הצרה, ואומר אל י"י בצרתה לי, אשא עיני אל ההרים, ממעמקים קראתיך י"י, תפלה לעני כי יעטוף. ואומר דברי תחנונים לפי כוחו. ואומר ראה בענינו וריבה ריבנו ומהר לגאלנו. ומתחנן ואומר בסוף תחנוניו מי שענה אברהם אבינו בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה בא"י גאל ישראל. ומתחיל להוסיף שש ברכות שהוא מוסיף זו אחר זו ומתחנן בכל אחת דברי תחנונים ופסוקים בדברי קבלה ומכתבי הקדש כפי שהוא רגיל. וחותם בכל אחת מהן בחתימות אלו, בראשונה הוא חותם מי שענה את משה ואבותיכם על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה בא"י זוכר הנשכחות. בשניה הוא חותם מי שענה [את] יהושע בגלגל הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה בא"י שומע תרועה. בשלישית הוא חותם מי שענה את שמואל במצפה הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה בא"י שומע תפלה. ברביעית הוא חותם מי שענה את אליהו בהר הכרמל הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה בא"י העונה בעת צרה. בחמישית הוא חותם מי שענה את יונה במעי הדגה הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה בא"י העונה בעת צרה. בששית הוא חותם מי שענה דוד ושלמה בנו בירושלים הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה בא"י המרחם על הארץ. וכל העם עונין אמן אחר כל ברכה וברכה כדרך שעונין אמן אחר כל הברכות. ואומר רפאינו י"י ונרפא וכו'. וגומר התפלה על הסדר ותוקעין בחצוצרות. וכסדר הזה עושין בכל מקום. אבל בירושלים היו עושין בסדר אחר, ואין צריך לנו לכתבו. ובכל תענית מתעניות הצרות שגוזרין על הצבור מתפללין תפלת נעילה בכל מקום עד כאן.
עמדו בתפלה מורידין לפני התיבה זקן ורגיל ויש לו בנים וביתו ריקן מעבירה. לשון הר"מ [פ"ג ה"ד] ולא יהיה בבניו ובני ביתו וכל קרוביו הנלוים עליו בעל עבירה כדי שיהא לבו שלם בתפלה. ומטפל ואין לו, ויש לו יגיעה בשדה, ופרקו נאה שלא יצא עליו שם רע מילדותו, שפל רוח, ומרוצה לעם, ויש לו נעימה, וקולו ערב, ורגיל לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ובקי בכל הברכות כולן. ואע"פ שיש שם זקן וחכם אין מורידין לפני התיבה אלא רגיל.
<h2>דף טו:</h2>
והאידנא בטלה מגלת תענית, כדגרסינן פרק קמא דראש השנה [י"ח ע"ב], בר מחנוכה ופורים, ותרוייהו דלא למספד בהו. ויש אומרים דכיון דמגלת תענית דרבנן היא אזלינן לקולא אבל לפניהם ולאחריהם מותרין אף בתענית. וכן עיקר. וכתב הראב"ד דכי אמרינן דבטלה מגלת תענית הני מילי לתענית יחיד, אבל לתענית צבור לא בטלה, דאמרינן בגמרא רב נחמן גזר תעניתא בתריסר אמרו ליה והא יום טורינוס הוא אמר להו יום טורינוס בטולי בטלוה. ומדלא שני ליה האידנא בטלה מגלת תענית ש"מ דלתענית צבור לא בטלה. וההשלמה כתב דלרווחא דמילתא שני ליה הכי. וכן עיקר, דמדאמרינן סתמא דהאידנא בטלה מגלת תענית לגמרי משמע.
כל הכתוב במגלת תענית דלא למספד, לפניו אסור לאחריו מותר. דלא להתענאה לפניו אסור ולאחריו מותר. וכתוב בהשלמה הוי יודע כי ההספד קל מן התענית. וכל ימים הכתוב בהן דלא למספד כל שכן שאסור בתענית. אבל הימים שכתוב בהן דלא להתענאה בתענית אסור בהספד מותר. ולפיכך הימים שאסורין אף בהספד הם חמורים יותר מן הימים שכתוב בהן דלא להתענאה. ימים הכתובים במגלת תענית הם ולפניהם ולאחריהם אסורים. שבתות וימים טובים הם אסורים לפניהם ולאחריהם מותרים. ומה הפרש בין זה לזה, הללו דברי תורה ודברי תורה אין צריכין חזוק והללו דברי סופרים וצריכין חזוק.
אין גוזרין תענית צבור בתחלה בחמישי שלא להפקיע את השערים, אלא שלש תעניות שני וחמישי ושני, שניות חמישי ושני וחמישי, אחרונות שני וחמישי ושני וחמישי ושני וחמישי ושני. אין גוזרין תענית על הצבור בראשי חדשים ובחנוכה ופורים, ואם התחילו אין מפסיקין. ומתענה ומשלים בערב שבת ובערבי ימים טובים.
<h2>דף טז.</h2>
ולמה יוצאין לבית הקברות, לומר הרי אנו חשובין לפניך כמתים. ואיכא מאן דאמר כדי שיבקשו המתים עלינו רחמים. והר"מ [פ"ד הי"ח] לא הביא סברא זו. וסברא זו היא לפי שכבר אמרו [ברכות י"ח ע"א] שהצדיקים אפילו במיתתן קרויין חיים, וכיון שכן יש לומר שהן יודעין ומצטערין בצער החיים כשחוזרין למוטב. [וכן נראה ממה] שכתוב וזכרתי את בריתי יעקב וגו', שאם האבות אחר שמתו לא ירגישו כלל בצער הבנים הנשארים מה תועלת ויתרון לאבות כשהקב"ה זוכר בריתם לבניהם אחריהם. אמנם (דעת) החכם החולק על זה אפשר שדעתו הוא שאין לנו לבקש מן המתים שיבקשו רחמים על החיים, שהרי לא מצינו בכל המקרא בכמה צרות שאירעו לישראל ליחידים ורבים שיבקשו מן המתים לבקש רחמים עליהם. ואם הדבר כן בודאי היה נמצא בהרבה מקומות ענין זה. וזכירת ברית אבות לבנים הוא אפשר שהם יודעים ומצטערים בצערם ושמחים בטובתם. אך אין עליהם לבקש רחמים על זה, כי הכל תלוי בזכות שעשו בחייהם, אם זכותם כדאי להגין עליהם מוטב ואם לאו לאו. אך אין אחר הקבר תפלה ותחנה לא על עצמו ולא על בניו הנשארים. אבל הוא על דרך שכתבנו במקום אחר [ע"ז ג' ע"א] מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת מי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת. ומכל מקום אין מזה להביא ראיה שנוכל לבקש מן המלאכים והמשרתים העליונים שיבקשו רחמים עלינו. שזהו באמת כעבודה זרה, וכמי שמקטר לשמש ולירח ולמזלות להיותן אמצעיים בינו ובין המקום. שאין הפרש בין הבקשת רחמים להם למי שמקטר וזובח להם, שהרי התפלה היא העבודה הגדולה מכל הקרבנות, וכמו שדרשו במסכת תענית [ב' ע"ב]. והיא נקראת עבודה דכתיב אלהך די אנת פלח ליה בתדירא וגו'. וכמו שדרשו על זה, וביארנו במקום אחר, בירושלמי [ברכות פ"ט ה"א] גבי האי קרא בכל קראינו אליו, דאמרינן התם לא אמר הקב"ה שתצווח לא למיכאל ולא לגבריאל אלא לי צווח ואנא עני לך, ושם ביארנו בזה. ואע"פ שמצינו שישראל היו באין לחסידי דורם לבקש רחמים עליהם, אין ראוי לדמות החסידים למלאכים ולשאר דברים, שהם כשליח צבור שיורד לפני התיבה בשביל הצבור, והם נבראים ונפסדים ומתים כשאר בני אדם, וגוף אחד להם ורוח אחד להם, על כן אין לטעות אחריהם אם נבקש מהם שיבקשו רחמים על הדור. וכבר ביארנו במקום אחר כי מה שאומרים במקצת מקומות מכניסי רחמים ונטרי תרעי, אין לשום אדם לשום כונתו במלאכים כלל חס ושלום, אך בחסידים שבדור. שכמו שהזהיר השליח צבור את העם בדברי תפלותיו וסדורן שיעזבו הרעים את דרכם הרעה וישובו בתשובה, כן מזהיר לחסידים שבהם שיבקשו רחמים על דורם. כמו שמצינו שנתנו טעם רבותינו ז"ל [מכות י"א ע"א] ברוצח הגולה בישיבתו עד מות הכהן הגדול, שהוא לפי שהיה לו לבקש רחמים על דורו. ומה שאמרו [שבת י"ב ע"ב] לעולם אל יבקש אדם צרכיו בלשון ארמי לפי שמלאכי השרת אינן מכירין בלשון ארמי, בודאי בקשתו היא ראויה לעשות לשם יתברך לבד, שהוא אדון הכל עלת כל העלות וממציא כל הנמצאים. אבל הוא גזר על המלאכים האמצעיים בין העולם העליון ובין העולם השפל מעת בריאתם להזדקק לחסידים שבדור בעת הצורך ובעת תפלתם אליו, כמו שמצינו ביהושע שאמר שמש בגבעון דום וגו'. הרי שגזר יהושע על השמש והירח שהם אמצעיים גדולים לעולם השפל וקיימו גזירתו, ואע"פ שלא מצינו שנצטוו הם על זה עתה מהשם. לכך אמרו צריך לאדם לומר תפלתו בלשון שמכירין אותו, שלא יצטרכו השגחה וצואה פרטית על זה מן המקום יתברך. ירושלמי [פ"ב ה"א], למה עושין כל אלו, לומר אם נתחייבנו גלות הרי גלינו ממקום למקום ואם נתחייבנו מיתה הרי אנו בבית הקברות כמתים ואם נתחייבנו רעבון הרי אנו רעבים ומתענים והזקן שבהם אומר לפניהם דברי כבושין. יש שם זקן חכם יאמר זקן חכם. אין שם זקן חכם יאמר חכם. אין שם לא זקן ולא חכם אומר אדם של צורה אחינו לא שק ותענית גורמין אלא תשובה ומעשים טובים גורמין, שכן מצינו באנשי נינוה שלא נאמר בהם וירא אלקים את שקם ואת תעניתם אלא וירא את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה ומן החמס אשר בכפיהם. מאי החמס אשר בכפיהם, שאפילו גזל מריש ובנאו בבירה היה מקעקע כל הבירה ומחזיר מריש לבעליו. אדם שיש בידו עבירה בוכה ומתודה ואינו חוזר בה למה הוא דומה לאדם שתופס שרץ בידו, שאפילו טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה, זרקו עלתה לו טבילה שנאמר ומודה ועוזב ירוחם ואומר נשא לבבינו אל כפים.
<h2>דף יח:</h2>
סדר תעניות האלו האמורין בזמן שיצאת רביעה ראשונה ושניה ולא ירדו גשמים, אבל ירדו גשמים ברביעה ראשונה וצמחו וחזרו ושנו מתריעין עליהם מיד. ודוקא שנו, אבל יבשו לא. פירוש אין עוד בהם תועלת. וכשפסקו גשמים בין גשם לגשם ארבעים יום מתריעין מפני שמכת בצורת היא.
<h2>דף יט.</h2>
וכן עיר שיש בה דבר או מפולת אותה העיר מתענה ומתרעת וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות. מפולת שאמרו בריאות ולא רעועות. איזה דבר, עיר שמוציאה חמש מאות רגלי ויצאו ממנה שלשה מתים לשלשה ימים זה אחר זה הרי זה דבר. פחות מכן אין זה דבר. ביום אחד או בארבעה ימים אין זה דבר. עיר גדולה המוציאה אלף וחמש מאות רגלי כגון כפר עכו ויצאו ממנה תשעה מתים בשלשה ימים זה אחר זה הרי זה דבר, ביום אחד או בארבעה ימים אין זה דבר. כתב הר"מ [פ"ב ה"ה] וכן לפי חשבון זה. ואין הנשים והקטנים והזקנים ששבתו ממלאכה בכלל מנין אנשי המדינה לענין זה. היה דבר בארץ ישראל מתענין שאר גליות ישראל עליהן. היה דבר במדינה והשיירות הולכות ובאות ממנה למדינה אחרת שתיהן מתענות אע"פ שהן רחוקות זו מזו עד כאן.
נהרא אנהרא בצורתא מדינתא אמדינתא כפנא. פירש הראב"ד מדינה יש בה עיירות ונהרות הרבה וסביבות נהר אחד יש עיירות שתים ושלש, וכשלא ירדו גשמים על אותן עיירות שסביבותי' נהר אחד, וירדו על סביבות הנהר האחר והוצרכו אלו העיירות להתפרנס מן העיירות הסמוכות על הנהר האחר, זהו בצורת. ואלו שלא ירדו עליהן גשמים מתריעין ולא מתענין. אבל כשלא ירדו גשמים על כל המדינה והוצרכו להתפרנס על המדינה האחרת זהו רעב, והיא מתענה ומתרעת, וסביבותיה לא מתענות ולא מתריעות. וכי אמרינן במתניתין וכן עיר שלא ירדו עליה גשמים אותה העיר מתענה ומתרעת וסביבותיה מתענות ולא מתריעות, בזמן ששתיהן לקו כגון דאתא בשפיכותא שאינה מצלחת כל כך. אבל כשירדו על סביבותיהן בנחת והצליחו אותן סביבות לא מתענות ולא מתריעות והיא עצמה מתרעת ממכת בצורת אבל לא מתענה. סאה בסלע ושכיחא בצורתא, ומתריעין. סאה בזוזא ולא שכיחא, אלא שבא שמה לעתים רחוקים וכשבא נותנין סאה בדינר, כפנא, ומתענין ומתריעין. ולא שנו, דבעי סאה בסלע להתרעה. [אלא] בזמן שמעות בזול, שמוצאין להתעסק ולהרויח אלא שהפירות ביוקר, ואין מתריעין עד שיהיו סאה בסלע. אבל בזמן שמעות ביוקר, שאין מוצאין להתעסק ולהרויח אע"פ שפירות הם בזול מתריעין עליהן מיד אפילו סאה בזוזא. עד כאן לשון הראב"ד.
<h2>דף יט:</h2>
ירדו לצמחין ולא לאילן, דאתא ניחא לאילן ולא לצמחין דאתיא רזיא לזה ולזה אבל לא לבורות שיחין ומערות. דאתי הכי והכי ולא אתי טובא, מתריעין עליהן מיד. מתריעין על האילנות בפרוס הפסח ועל בורות שיחין ומערות בפרוס החג. ואם אין להן מים לשתות מתריעין עליהן מיד. ואיזהו מיד שלהן שני וחמישי ושני. וכולן אין מתריעין עליהן אלא בהפרכיא שלהן. מאי פרוס פלגא דהלכות הפסח, דתנן שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום והכי איתא מילתא בשקלים ירושלמי [פ"ג ה"א]. ואסכרה בזמן שיש בה מיתה מתריעין עליה, ואם אין בה מיתה אין מתריעין עליה. ומתריעין על הגובאי בכל שהו, אבל לא על החגב. כתב הר"מ [פ"ב ה"י] וזה לשונו על הארבה ועל החסיל אפילו לא נראה מהם אלא כנף אחד בכל ארץ ישראל מתענין ומתריעין עליהן, ועל הגובאי בכל שהו. אבל על החגב אין מתענין עליו ולא מתריעין אלא זועקין בלבד. וצריך עיון. וכן עיר שלא ירדו עליה גשמים שנאמר והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר וגו'.
<h2>דף כ:</h2>
ההוא קיר נטוי דהוה בנהרדעא ולא הוו חלפי רב ושמואל תותיה אע"ג דקם תליסר שנין, זמנא חדא איקלע רב אדא בר אהבה להתם, אמר ליה שמואל לרב ניתי מר ונקיף, אמר ליה האידנא איכא רב אדא בר אהבה בהדין לא מסתפינן. רב הונא הוה ליה ההוא ביתא רעיעא דהוה ביה חמרא עייל רב אדא בר אהבה להתם משכיה לשמעתא עד דפנייה, בתר דנפק נפל ביתא, שמע רב אדא אקפד אמר לאו היינו דאמרינן לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושין לי נס, שמא אין עושין לו נס, ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו. והיינו דאמרינן קטונתי מכל החסדים ומכל האמת, אמר יעקב לפני הקב"ה רבונו של עולם מתירא אני שמא על כל נס ונס שאתה עושה לי אתה מנכה לי מזכיותי ונמצאתי קטון מכל החסדים ומכל האמת. מאי עובדיה דרב אדא בר אהבה, דאמר רב אדא בר אהבה מימי לא הקפדתי בתוך ביתי ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני ולא הרהרתי במבואות המטונפות ולא הלכתי ארבע אמות בלא תורה ובלא תפלין ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת ארעי ולא ששתי בתקלת חברי ולא קראתי לחברי בחכינתו ואמרי לה בחניכתו. כל יומא דמטרא הוו מפקי ליה בגוהרקי דדהבא, כל גודא דהות ריעא הוה סתר לה אי אפשר ליה למריה הוה בני לה, ואי לא הוה בני לה איהו מדיליה. כל בהדי יומא פניא דמעלי שבתא משדר שליחיה לשוקא וכל ירקא דפייש ליה לגנאה זבין ליה ושדי ליה במיא. ונתביה לעניי, סמכי עליה ולא זבני. ונתביה לבהמה, קא סבר מאכל אדם אין מאכילין אותו לבהמה. ולא לזבניה כלל, נמצאת אתה מכשילן לעתיד לבא. הות ליה מילתא דאסותא הוה ממלי כוזא דמיא ותלי ליה בסיפא דבבא ואמר כל דבעי ניתי ונשקול. כי הוה כריך ריפתא, הוה פתח בבא ואמר כל מן דצריך ליתי וליכול. והא דאמרינן [שבת קכ"ו ע"ב] מחתכין את הדלועין לפני הבהמה, איכא למימר דאינן ראויות למאכל אדם. אי נמי שהם שלו ואינן צריכות למאכלו ולא ימצא למכרן למאכל אדם כי אם בזול דלא משתרשי ליה טפי מדמי מאכל בהמה. אבל לקנות לכתחלה מאכל אדם כדי להאכיל לבהמה אין ראוי לעשות. וגדולה מזו אמרו במסכת שבת [ק"מ ע"ב] מאן דאפשר ליה בנהמא דשערי ואכיל נהמא דחטי עבר משום בל תשחית.
<h2>דף כב.</h2>
ועל אלו מתריעין בכל מקום, על השדפון ועל הירקון בכל שהו. ועל הארבה והחסיל, אפילו לא נראה אלא כנף אחד בכל ארץ ישראל מתריעין עליו מיד. ועל חיה רעה ועל החרב מפני שהיא מכה מהלכת. אימתי בזמן שהיא משולחת, ובזמן שאינה משולחת אין מתריעין עליה. כיצד נראתה בעיר משולחת בשדה אינה משולחת. נראתה ביום משולחת בלילה אינה משולחת. ראתה שני בני אדם ורצה אחריהם משולחת, ברחה מפניהם אינה משולחת. טרפה שני בני אדם ואכלה אחד מהם משולחת, אכלה שניהם אינה משולחת. עלתה לגג ונטלה תינוק מעריסה הרי זו משולחת, ואפילו בכובא דציידי דלאו בעיר היא. ועל החרב אין צריך לומר חרב שאינה של שלום אלא אפילו חרב של שלום, שאין לך חרב של שלום יותר משל פרעה נכה ואעפ"כ נכשל בה יאשיהו המלך שנאמר וישלח אליו מלאכים לאמר מה לי ולך מלך יהודה לא עליך אתה היום כי אם אל בית מלחמתי ואלהים אמר לבהלני חדל לך מאלהים אשר עמי ולא ישחיתיך. מאי אלהים, ע"ז. אמר הואיל ובטח בע"ז יכילנא ליה, וכתיב ויורו היורים במלך יאשיהו, שעשאוהו ככברה. ומפני מה נענש שהיה לו לימלך בירמיהו ולא נמלך. מאי דרש וחרב לא תעבור בארצכם מאי [אילימא] חרב שאינה של שלום והכתיב ונתתי שלום בארץ, אלא אפילו חרב [של] שלום. והוא אינו יודע שאין דורו דומה יפה. פירוש ושגג בהוראתו. ועוד שהורה בפני ירמיה שהיה נביא ומוכיחם יום יום, ולא גרע ממורה הוראה בפני רבו שחייב מיתה ואפילו היא כהלכה. ועוד שלא היו שומעין לו, ולכך היה לו להמלך בו, והיה כמי שאינו מאמין בנביא, הראב"ד.
<h2>דף כב:</h2>
מעשה וירדו זקנים מירושלים לעריהם וגזרו תענית על שנראה כמלא פי תנור שדפון באשקלון. ועוד גזרו תענית על שאכלו זאבים שני תינוקות בעבר הירדן. ועל אלו מתריעין בשבת, על עיר שהקיפוה גוים או נהר ועל ספינה המטרפת בים ויחיד הנרדף מפני גוים ומפני רוח רעה ומפני לסטים. ועל כולן רשאין לסגף עצמן בתענית. ואין היחיד רשאי לסגף עצמו בתענית, שמא יצטרך לבריות ואין מרחמין עליו. על כל צרה שלא תבא על הצבור מתענין חוץ מרוב גשמים, לפי שאין מתפללין על רוב הטובה שנאמר הביאו את [כל] המעשר [אל] בית האוצר ובחנוני נא בזאת אמר י"י צבאות אם לא אפתח לכם את אוצרות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די, מאי עד בלי די, עד שיבלו שפתותיכם לומר די. פירוש שלא תהא תפלתם נשמעת אע"פ שיאמרו די די למנוע הברכה. ובגולה מתריעין עליהן מיד, דתניא בזמן שהגשמים מרובין אנשי משמר שולחין לאנשי מעמד תנו עיניכם באחיכם שבגולה שלא יהיו בתיהם קבריהם.
<h2>דף כד.</h2>
השולה דגים מן הים כיון שיבש בו כסלע חייב. לא שניצד בשבת, אלא שהוא עומד ברשת מערב שבת במים וחייב משום נטילת נשמה כיון שיבש בו כסלע והוא עוקר דבר מגדולו. ואע"פ שאין בנטילה זו תקון להוציאו מידי אבר מן החי ולא משום צובע כדאמרינן בשוחט [שבת ע"ה ע"א], אפילו הכי הכשר אכילה איכא לפי שאין דרך בני אדם לאכלן כשהן חיים, הראב"ד. ולאו התראת ספק היא, ואע"ג דאפשר שיחזירנו למים קודם שייבש בו כסלע, כיון שיבא החיוב ממילא אם לא יחזירנו למים. וכן נמי אמרינן באופה, אע"פ שיכול לרדותו קודם שתגמר אפייתו. ובפרק קמא דשבת [ד' ע"א] מתבאר זה.
<h2>דף כה:</h2>
עד מתי יהיו גשמים יורדין ויהיו צבור פוסקין מתעניתם, בחרבה טפח, [ב]בינונית טפחים בעבודה שלשה טפחים. היו מתענין וירדו להם גשמים קודם חצות לא ישלימו. ירושלמי [פ"ג הי"א], עד כדון צפרא הוא. אחר חצות ישלימו שכבר עבר רובו של יום בקדושה. ובפרק קמא ביארנו עוד. מעשה שגזרו תענית בלוד וירדו להם גשמים קודם חצות אמר להם ר' טרפון צאו ואכלו ועשו יום טוב אכלו ושתו ועשו יום טוב ובאו בין הערבים וקראו הלל הגדול. והיינו טעמא דלא אמרו ליה מעיקרא לפי שאין אומרים הלל אלא בנפש שבעה וכרס מלאה.
<h2>דף כו.</h2>
בשלשה פרקים בשנה כהנים נושאים את כפיהם שלש פעמים ביום שחרית ומוסף ונעילה בתעניות ובמעמדות וביום הכפורים. אבל במנחה לא, דכיון דמנחה איתא כל יומא ושכיח שכרות גזרינן. נעילה דליתא כל יומא לא גזרינן. והאידנא פרסי כהני ידייהו במנחתא דתעניתא, כיון דסמוך לשקיעת החמה פרסי כתפלת נעילה דמיא. אבל ביום הכפורים לא, דלאו סמוך לשקיעת החמה מצלו לה. וכן כתב רש"י והר"מ פרק י"ד [ה"ב] ואע"ג דתשעה באב תענית צבור הוא ולא מצלינן תפלת נעילה, טעמא משום דאינו אלא לאבול החורבן אבל לא לבקשת רחמים. ושכור אסור בנשיאות כפים, דאמרינן למה נסמכה פרשת כהן מברך לפרשת נזיר לומר לך מה נזיר אסור ביין אף כהן מברך אסור ביין.
<h2>דף כו:</h2>
גרסינן בפרק החולץ [יבמות מ"ג ע"א], מראש חדש עד תשעה באב ממעטין בעסקיהן מלישא וליתן מלבנות ומלנטוע ומארסין ואין כונסין ואין עושין סעודת אירוסין. וכתוב בהשלמה הך דקתני מראש חדש מסתברא שאין הלכה כאותו תנא, דהא לספר ולכבס קיימא לן דאינו אסור אלא אותו שבת עד התענית. ואפשר דאע"ג דספור וכבוס שרי מראש חדש ואינו אסור אלא אותה שבת שחל תשעה באב בתוכה עד התענית ותו לא, אפילו הכי בהני אסור מראש חדש דממעטין בשמחה. ומסתברא דבנין של שמחה ונטיעה של שמחה קאמר דאסור, כדאמרינן בפרק קמא [י"ד ע"ב] גבי עברו אלו ולא נענו, ומפרשינן בגמרא בנין של שמחה ונטיעה של שמחה. וכן כתב הרב בעל העתים. השלמה. וכתב ה"ר משה בהלכות תענית פרק ג' [ה"ח] בנין של שמחה כגון ציור וכיור, ונטיעה של שמחה כגון מיני הדס ומיני אהלים. ויש סמך על זה מהא דבבא בתרא [ס' ע"ב] דסד אדם ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט. והרב בעל העתים הביא הא דגרסינן פ"ק דתענית וכן הרי"ף תנא בנין של שמחה, איזהו בנין של שמחה, זה הבונה בית חתנות לבנו, ונטיעה של שמחה זה הנוטע בורנקי של מלכים. וכתב עוד, וגרסינן בירושלמי [פ"א ה"ח] הדא דתימא בבנין של שמחה, אבל אם היה כותלו גוחה סותרו ובונהו. וצ"ע מה"ר משה איך השמיט כל זה מסדר תעניות, גם לא כתב גבי משנכנס אב דין זה גם לא הרי"ף. ואפשר שסמכו על מה שפירשו בסדר תענית צבור. וכיון שהביאו אחר כן משנכנס אב ממעטין בשמחה די בזה.
משנכנס אב ממעטין בשמחה. שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור לספר ולכבס עד התענית, ואפילו לכבס ולהניח. אבל מתענית ואילך מותר. ובחמישי מותר מפני כבוד השבת. כך פסק הרי"ף. והר"מ [פ"ה ה"ו] לא כתב הא דבחמישי מותר. ויפה כיון, שהרי ט' באב לא מצי למקלע ביום ו' אלא כשמקדשין על פי הראיה. וזה יהיה לעתיד לימות המשיח, ואז יהיה הכל בטל ואפילו ט' באב גופיה.
<h2>דף כח:</h2>
והלל דראש חדש לאו דאורייתא אלא מנהג אבותיהם הוא. כתוב בהשלמה רב איקלע לבבל חזינהו דקרו הלל בראש חדש סבר לאפסוקינהו שמעינהו דקא מדלגי דלוגי אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם. משמע מהא דבארץ ישראל לא היו קורין הלל בראש חדש מפני שהיו מקדשין על פי הראיה ודי להם בהיכר זה, אבל בני בבל היו קורין הלל שלא היה להם היכר אחר בתפלת יוצר ואע"פ שהיה להם היכר בתפלת המוסף. ובירושלים כשהיה בית המקדש קיים והיו בו מעמדות לא היה צריך בו היכר אחר ולא היו קורין בו הלל כלל בראש חדש. ועוד יש לפרש דבארץ ישראל נמי קורין הלל מדרבנן. והיינו דקאמר לעיל הלל דראש חדש לאו דאורייתא, אלא דרבנן הוא בין דארץ ישראל בין דבבל, לפיכך הלל דראש חדש אינו דוחה מעמד. ורב כשבא מארץ ישראל לבבל ראה שלא היו מדלגין במקום שבני ארץ ישראל מדלגין, סבר שלא ידלגו כלל, וסבר לאפסוקינהו, כיון דחזא דמדלגי דלוגי אמר הדילוג הזה מנהג אבותיהם בידיהם הוא. והא דאמרינן בפרק לולב וערבה [סוכה מ"ד ע"א] חביט חביט ולא בריך קא סבר מנהג נביאים הוא, דמשמע דאמנהגא לא מברכינן. התם הכי קאמר מנהג נביאים הוא שנהגו הם עצמם ליטול ערבה בשביעי של חג, אבל לא הנהיגו את העם בנטילתה, ולפיכך לא בריך עליה. אבל הלל דראש חדש מנהג אבותיהם בידיהם שנהגו העם בקריאתו. והיינו דאמרינן בגמרא, זאת אומרת הלל דראש חדש לאו דאורייתא אלא מדרבנן הוא, ואדרבנן מברכינן משום לא תסור כדאיתא בפרק במה מדליקין [שבת כ"ג ע"א]. ורבינו יעקב כתב תירוץ דאמנהג טלטולא בעלמא כגון ההוא דערבה לא מברכינן, אבל אמנהג דבר אחר מברכינן, דהא מברכינן איום טוב שני של גליות שאינו אלא מנהג. ומיהו לא דמו אהדדי, דיום טוב שני עיקר המנהג משום ספיקא דאורייתא הוא. והר"מ [הלכ' ברכות פי"א הט"ז] כתב שאין מברכין ואפילו הצבור בקריאת הלל של ראש חדש. והראב"ד כתב בפירושו על סוגית הגמרא, זאת אומרת הלל דראש חדש לאו דאורייתא, משמע דהלל דחנוכה דאורייתא, ואלאו דלא תסור אסמכינן ליה. אבל הלל דראש חדש לא היה בו תקנת חכמים כלל, אלא מנהג אבות ותקנה תקנו להם, כי על מנהג לבדו לא היו מברכין, כמו שאין מברכין על ערבה שהיא מנהג נביאים. עד כאן לשונו.
ומנהג כל הארצות האלה לברך עליו בצבור בראש חדש, ומברך בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרא את ההלל. ואחריו מברך יהללוך וכו'. תנא יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר. פירוש לא יתחיל בברכה ואם התחיל גומר. כתב הראב"ד גומר בברכה שאין כאן קדשנו במצותיו וצונו, והודאה בעלמא הוא ככמה תושבחות וברכות שאנו אומרים בפסוקי דזמרא, עד כאן. אך בהשלמה כתוב גומר בלא ברכה. הילכך יחיד אינו מברך יהללוך שהיא ברכה של אחריו, ואע"ג דקרי לה בערבי פסחים [פסחים קי"ח ע"א] בברכת השיר. וראיה לדבר דיהללוך ברכה של אחריו הוא, דתנן גבי הלל [סוכה ל"ח ע"א], מקום שנהגו לברך אחריו יברך. ולא מפרש מאי מברך כדמפרש בגמרא גבי מגלה [מגילה כ"א ע"א]. אלמא ברכת יהללוך שהיא ידועה היא ברכה של אחריו. עד כאן על דרך ההשלמה והראב"ד. ונראין הדברים שיגמור בלא ברכה, דכיון דברכה שאינה צריכה היא ויש בה הזכרה ומלכות אם יברך, דהא עובר על לא תשא. ואם רוצה להרבות בשבחו של מקום ידלג משם הזכרה או מלכות ויאמר בא"י מהולל בתושבחות או ברוך אתה מלך מהולל בתושבחות. וסוף דבר בענינים אלו וכיוצא בהם דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד, והכל לשם שמים, וטוב הוא להסתלק מן הספק.
<h2>דף כט:</h2>
ואע"פ שאמרו כלי פשתן אין בהם משום גיחוץ אסור ללבשן בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה. וגיחוץ שלנו ככבוס שלהם, פירוש גיחוץ שלנו שאנו נוהגין עכשיו לגחץ אחר הכבוס ככבוס שהיו עושים ראשונים, וכשם שהכבוס של ראשונים הוא אסור כך גיחוץ שנוהגין דורות האחרונים אע"פ שכבר נתכבסו קודם שבת תשעה באב [אסור לגחץ אותן בשבת ט' באב] אפילו להניח אחר תשעה באב. והוא הדין לכבוס שלנו שהוא אסור. וכלי פשתן אין בהן משום גיחוץ, פירוש כלי פשתן שנתכבסו קודם שבת ט' באב, מותר לגחצן בשבת ט' באב להניח עד אחר ט' באב, אבל לגחץ וללבוש אסור. וכן לכבס כבוס דידן אסור אפילו להניח. אבל הראב"ד פירש דכבוס שלנו מותר. ויש קצת סיוע לדבריו מפ"ק דכתובות [י' ע"ב], דמשמע התם דכבוס שלנו לא חשיב. ולדעתו כלי פשתן מותר לכבס כבוס דידן. וכיון דאין בהן משום גיחוץ מותרין בכבוס וגיחוץ. השלמה. והרב בעל העתים פסק דלכבס ולהניח מותר. פירש ה"ר יהונתן גיחוץ מיקרי בגדים שהעבירן במי האפר חמין שקורין לישייי בלעז, וכבוס מיקרי במי נהר שהוא צונן. ובארץ ישראל אפילו הכיבוס של מי נהר אסור להן לפי שיודעין לתקן וללבן היטב או מפני חשיבות הנהרות. אך רש"י פירש גיחוץ לישקר בלעז. ונראה לומר שמה שעושות הכובסות שמכין הבגדים בעץ חלק שקורין בסל בלעז זו גיחוץ. וראיה לזה הא דאמרינן במסכת כתובות פ"ק דגיחוץ הוא על ידי חומרתא.
ומפרש בגמרא בחמישי מותר, דאי מקלע ט' באב בששי מותר לספר בחמישי, ומפני כבוד שבת. אבל בששי עצמו שהוא יום התענית אסור. וצריך עיון כי מקלע ט' באב בשבת דדחינן ליה עד יום א' מפני כבוד השבת, אי אמרינן דהואיל דאידחי אידחי ואפילו לענין תספורת ותכבוסת של כל אותה שבת. או דילמא דלא אמרינן דאידחי אלא לענין התענית של אותו יום מפני כבוד השבת, אבל לשאר איסורי של אותה שבת בדינייהו קיימי. ונראה לומר דהואיל ואידחי עיקר היום אידחי נמי כל גזירת אותה שבת. וכן נראה דעת הר"מ שהשמיט הא דבחמישי מותר.
<h2>דף ל.</h2>
ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין ולא יאכל בשר ולא ישתה יין אם אינו עתיד לסעוד סעודה אחרת. ודוקא משש שעות ולמעלה, אבל משש שעות ולמטה מותר, שעדיין לא נכנסה שעה שביעית. וכן אם עתיד לסעוד סעודה אחרת אפילו משש שעות ולמעלה מותר. תנא אבל אוכל הוא בשר מליח ושותה יין מגתו. בשר מליח עד כמה כל זמן שהוא כשלמים. יין מגתו כל זמן שהוא תוסס, דתניא יין תוסס אין בו משום גלוי, וכמה תסיסתו שלשה ימים. וכתב ה"ר משה [פ"ה ה"ו] וכבר נהגו ישראל שלא לאכול בשר בשבת זו ולא יכנס למרחץ עד שיעבור התענית. ויש מקומות שנהגו לבטל השחיטה מראש חדש עד התענית. ובמקומות אלה אין מנהג זה אלא ליחידים שמחמירין על עצמן. ויפה הדבר. ואותן בני אדם שאוכלין בסעודה המפסיק בה תבשיל של גבינה בבצק דרך תענוג לא יפה מנהגם. וכמה הם רחוקים ממה שר' יהודה ב"ר אלעאי היה נוהג. וכתב הר"מ [פ"ה ה"ט] ומימינו לא אכלנו בערב תשעה באב אפילו תבשיל של עדשים אלא אם כן היה שבת. ומי שאכל סעודה המפסיק בה בערב תשעה באב, ואחר [כך] זימנו אותו לאכול או שנמלך לחזור ולאכול, כל זמן שיש שהות ביום הרשות בידו. וכן נראה (במגלת) [במדרש] איכה [מד"ר פ"ג] בין בערב תשעה באב בין בערב יום הכפורים. ובהלכות יומא [פ"א ע"א] הוספנו ביאור בזה.
כל שהוא משום תשעה באב אסור לאכול בשר ואסור לשתות יין ואסור לרחוץ. כל שאינו משום תשעה באב מותר לאכול בשר ומותר לשתות יין ומותר לרחוץ. הילכך בסעודה המפסיק בה אסור לרחוץ, בסעודה שאין מפסיק בה מותר. תשעה באב שחל להיות בשבת וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שולחנו כסעודת שלמה בשעתה. וצריך עיון מתשמיש המטה שהוא מדברים שבצנעה בתשעה באב שחל להיות בשבת אי אסור אי לא. ונראין הדברים להקל, אע"פ שיש אבלות בשבת לענין אבל בדברים שבצנעה לא מצינו אבלות בשבת לענין ט' באב כלל, שהרי לאבל השבת עולה לו למנין שבעה, וגבי תשעה באב הוא נדחה לגמרי עד יום א' שהוא יום עשירי, ונמצא שאינו עולה כלל. ויום עשירי שהוא יום א' נוהג כל דיני תשעה באב במקומו. הרי שנדחה התענית לגמרי עד יום א'.
גרסינן בפרק מקום שנהגו [פסחים נ"ד ע"ב], אין תענית צבור בבבל אלא תשעה באב בלבד. עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בו כדרך שמתענות ביום הכפורים, ובין השמשות שלו אסור. אסור לאדם שיושיט אצבעו במים בתשעה באב כדרך שאסור ביום הכפורים.
כל מצות שנוהגות באבל נוהגות בט' באב, אסור ברחיצה ובסיכה. פירוש של תענוג. ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, אבל אינו כופה מטתו. ירושלמי, אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך מותרין בנעילת הסנדל, לכשיבאו לעיר יחלוצו. וכן בתשעה באב וכן בתענית צבור. וצ"ע למי שרוכב, אם נאמר שלא התירו לנעול מנעל אלא למי שמהלך ברגליו מפני סכנת קוצים ועקרב. וכתב רבינו האיי שכל אותן חמשה ענויין צריך לנהוג כוליה יומא דתשעה באב. ומי שמזלזל ומיקל אף במקצתן הרי הוא בנדוי. וכן כתב הרב בעל העתים. וכן נראה בודאי מסוגיא דגמרא דפרק מקום שנהגו [פסחים נ"ד ע"א] ומסכת תענית. וכל מי שאומר בהם מקצת היום ככולו טועה הוא. וסנדל של גמי ושל שעם נמי מותר, כדאמרינן ביום הכפורים ואיכא דנפיק בדהוצי ודכילי ודהיטני. והוא הדין בסנדל של עץ שמותר, דהוצי ודאי עץ הוא, ואין מנעל אלא של עור דכתיב ואנעלך תחש. ואם מחופה עור אסור. זהו לפי דעת הרי"ף והר"מ. אך לפי מה שכתוב בהשלמה בפרק במה אשה במסכת שבת [ס"ה ע"ב] ובפרק מצות חליצה במסכת יבמות [ק"ג ע"א] נראה לפי דעתו דאפילו של עץ ואינו מחופה עור אסור, דמנעל הוא. ומכל מקום כדאי הם הרי"ף והר"מ לסמוך עליהם בשעת הדחק כשיש טיט בחצר וצריך האבל לצאת שם שיוכל לנעול הסנדל שנקרא סוק בלעז. אבל הבטינש אסור, כיון שמחופין עור. ומחמת עקרב מותר. והחיה תנעול את הסנדל. והוא הדין למי שהוא חולה, דלא חמיר מיום הכפורים.
ואסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במשנה ובתלמוד ובהלכות ואגדות ואפילו במקום שאינו רגיל. אבל קורא הוא בקינות ובאיוב ובדברים הרעים שבירמיה. ותינוקות של בית רבן בטילין בו משום שנאמר פקודי י"י ישרים משמחי לב. וכתב הר"מ [הלכ' תענית פ"ה הי"א] תלמידי חכמים אין נותנין שלום זה לזה בתשעה באב, אלא יושבים דווים ונאנחים כאבלי אם. ואם נתן להם עם הארץ שלום מחזירין לו בשפה רפה ובכובד ראש. ומקצת החכמים נוהגין שלא להניח בו תפלין של ראש. והראב"ד [תמים דעים סימן מ'] כתב שמימיו לא הניחן בתשעה באב.
גרסינן בסוף חזקת הבתים [ב"ב ס' ע"ב], תנו רבנן כשחרב הבית באחרונה רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להם ר' יהושע אמר להם בני מנין זו לכם אמרו לו נאכל בשר שהיו מקריבין על גבי המזבח ועכשיו בטל, נשתה יין שהיו מנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל. אמר להם אם כן לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות, אמרו לו אפשר בפירות. אמר להם פירות לא נאכל שכבר בטלו ביכורים, אפשר בפירות אחרים. מים לא נשתה שכבר בטל נסוך המים. מיד שתקו. אמר להם בני באו ואומר לכם שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר שכבר נגזרה גזרה. להתאבל יותר מדאי אי אפשר שאין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה. אלא כך אמרו חכמים סד אדם ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט, וכמה אמה על אמה וכנגד הפתח. עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר בה דבר מועט, מאי היא כסא דהרסנא. עושה אשה תכשיטיה ומשיירת דבר מועט, מאי היא בת צידעא. וכתב הר"מ [פ"ה הי"ב] משחרב בית המקדש תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בנין מסוייד ומכוייר כבנין המלכים אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד. והלוקח בית או חצר מסויידת או מכויירת הרי זו בחזקתה ואין מחייבין [אותו] לקלף הכותלים. זה הוציא הרב מהא דחזקת הבתים. אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, מאי על ראש שמחתי, זה אפר מקלה שבראשי חתנים. היכא מנח לה במקום תפלין דכתיב לשום לאבילי ציון פאר תחת אפר.
גרסינן פ"ק דראש השנה [י"ח ע"ב], כה אמר י"י צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים האמת והשלום אהבו, קרו להו שמחה וקרי להו צום, הכי קאמר בזמן שיש שלום שבית המקדש קיים יהיו לששון ולשמחה, יש שמד צום, אין שמד ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין. וכי תימא אפילו תשעה באב נמי. שאני תשעה באב הואיל והוכפלו בו צרות. והלכתא בטלה מגלת תענית, בשאר יומי. והלכתא לא בטלה מגלת תענית, בחנוכה ופורים. כתב הר"מ פרק חמישי מהלכות תענית, יש שם ימים שכל ישראל מתענין בהם מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה. ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להטיב שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'. ב' ואלו הן יום שלישי בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם ונכבית גחלת ישראל הנשארה וסיבב להתם גלותן. ועשירי בטבת שבו סמך מלך בבל נבוכדנצר הרשע ידו על ירושלים והביאה במצור ובמצוק. ושבעה עשר בתמוז וחמשה דברים אירעו בו נשתברו הלוחות ובטל התמיד מבית ראשון והובקעה ירושלים בחורבן שני ושרף אפסטומוס הרשע ספר תורה והעמיד צלם בהיכל. ג' ותשעה באב חמשה דברים אירעו בו, נגזר על ישראל במדבר שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה עיר גדולה וביתר שמה והיו בה אלפים ורבבות מישראל והיה להם מלך גדול ודימו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא המלך המשיח, ונפל ביד גוים ונהרגו כולם והיתה צרה גדולה כמו חורבן המקדש, ובו ביום המוכן לפורענות חרש טורנוס רופוס הרשע ממלכי אדם את ההיכל ואת סביביו לקיים מה שנאמר ציון שדה תחרש. ד' וארבעת ימי הצומות האלו הרי הן מפורשין בקבלה, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי וכו', צום הרביעי זה שבעה עשר בתמוז שהוא בחדש הרביעי, וצום החמישי זה תשעה באב שהוא בחדש חמישי, וצום השביעי זה שלשה בתשרי שהוא בחדש שביעי, וצום העשירי זה עשרה בטבת שהוא בחדש העשירי. ה' ונהגו כל ישראל בזמנים אלו להתענות, בשלשה עשר באדר זכר לתעניות שנתענו בימי המן שנאמר דברי הצומות וזעקתם. ואם חל שלשה עשר באדר להיות בשבת מקדימין ומתענין בחמישי שהוא אחד עשר. אבל אחד מארבעה מימי הצומות שחל להיות בשבת דוחין אותו לאחר השבת. אבל חל להיות ערב שבת מתענין בערב שבת. ובכל הצומות האלה אין מריעין ולא מתפללין תפלת נעילה, אבל קורין בתורה שחרית ומנחה בויחל משה. ויש לפרש שמפני שאר התעניות כתב כך, שהרי הוא כתב בספר אהבה בפרק י"ג [מהלכ' תפילה הי"ח] שבשחרית של תשעה באב קורין בכי תוליד ומפטירין באסוף אסיפם. והכי איתא בפרק בני העיר [מגילה ל"א ע"ב]. ובמנחה ויחל, וכן עמא דבר. וצ"ע למה שתי פעמים ביום. ואין לזה שורש מן הגמרא. בכולן אוכלין ושותין בלילה חוץ מתשעה באב. הרב השמיט הא דאייתינן לעיל דאין שמד ואין שלום רצו מתענין. ויפה כיון, שכיון שכתב שכבר נהגו כל ישראל להתענות בימים של צומות אלו אסור לנהוג בהן קולא. ואין הדבר תלוי ברצו, אלא אפילו לא רצו חייבין כל אחד ואחד להתענות, כדאמרינן בפרק מקום שנהגו [פסחים נ' ע"ב] בני בישן נהוג דלא אזלי מצור לצידן במעלי שבתא. וכבר ביארנו שם הכל. וכן נמי יש לומר במה שנהגו שלא לספר ולישא אשה משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב אין ראוי לזלזל. וגם במה שנהגו שלא לספר מפסח עד ל"ג בעומר ושלא לישא אשה מפני הצרות שהיו כבר באותן הימים אין ראוי לזלזל ולפרוץ גדר של ראשונים. וכמו שאמרו שם [ירושלמי פסחים פ"ד ה"א] כל דבר שיודע בו בהיתר ונהג בו איסור נשאל אין מתירין לו. (ו') [הי"ד] וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר כולם וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמח בהן ואסור לשמען מפני החורבן. ואפילו שירה בפה על היין אסורה שנאמר בשיר אל ישתו יין. וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תושבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא באלו על היין. ט"ו ואחר כך גזרו על עטרות חתנים [שלא להניחם] כלל [ו]שלא יניח החתן בראשו ש[ו]ם כליל שנאמר הסר המצנפת והרם העטרה. וכך גזרו על עטרות כלה אם היו של כסף וזהב, אבל של גדיל מותרת לכלה. י"ו מי שראה ערי יהודה בחורבנן אומר ערי קדשך היו מדבר וקורע. ראה ירושלים בחורבנה אומר בית קדשנו ותפארתנו וכו' וקורע. ומהיכן חייב לקרוע מן הצופים וכשיגיע למקדש קורע קרע אחר. ואם פגע במקדש תחלה כשיבא מדרך המדבר קורע על המקדש ומוסיף על ירושלים. י"ז כל הקרעים האלו כולם בידו מעומד וקורע כל כסות שעליו עד שיגלה לבו ואינו מאחה קרעים אלו לעולם אבל רשאי לשללן למללן ללקטן לתפרן כמין סולמות. היה הולך ובא לירושלים הולך ובא, אם תוך שלשים יום אינו קורע קרע אחר, אם לאחר שלשים יום חוזר וקורע. י"ט כל הצומות האלו עתידין לבטל לימות המשיח. ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה שנאמר כה אמר י"י צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים האמת והשלום אהבו.
וכשחל התענית בא' בשבת אין מבדילין במוצאי שבת על הכוס, ומבדילין במוצאי יום א' על הכוס ואין מברכין על הנר ועל הבשמים. ונראה שבמוצאי שבת צריך לברך על הנר בלא כוס. וראוי לברך עליו כשידליקו לפניו נר לקרא מגלת איכה, שמאחר שאין שם כוס אינו מעכב ברכת הנר, שהרי היה מן החכמים שהיה מפזרן [פסחים נ"ד ע"א] כל ימות השנה וכשהיה רואה את האור מיד היה מברך עליו כשיאות לאורו. אבל על הבשמים אינו מברך, שאין ראוי להביאן מפני איבול התענית. וה"ר דודי נ"ר דרכו דמברך בביתו על הבשמים ועל הנר. אך שמעתי בשם ה"ר זרחיה הלוי שנחלק על זה עם חכם אחד בדורו בתשובת שאלות, ואומר שאין ראוי לברך על הנר שאין נאותן בו, שראוי לישב בחושך ולהרחיק כל הנאות הגוף, וצ"ע. ואפשר כי על זה פשט המנהג שאין החזן מברך עליו בבית הכנסת. ונאמר לסברתו דקריאת המגלה של איכה לאו הנאה היא לו אלא צער היא לו. ועל דרך זה כתב הרב בעל העתים בשם רב האיי גאון וזה לשונו, ואין מנהגנו לברך על הנר בלילי ט' באב שחל להיות במוצאי שבת, שמקומנו מקום שנהגו שלא להדליק. אבל כשמדליקין את האור מברכין עליו.
ירושלמי [פ"ב ה"ב], יחיד בתשעה באב צריך להזכיר מעין המאורע, מאי ניהו נחם י"י וכו'. והיכן אומרה, כל דבר שהוא להבא בעבודה וכל דבר שהוא לשעבר אומרו בהודאה כדתנן נותן שבח והודאה לשעבר וצועק על העתיד לבא. ונהגי עלמא למימריה בבונה ירושלים, וסמכי אהאי דאמרינן בפרק אין עומדין אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה אומר. ונראה לי דנפקא לן מינה שאם שכח ולא אמר נחם בבונה ירושלים אומרה בשומע תפלה או במקומה לפי הירושלמי. וכתב ה"ר יהונתן דבעבודה ראוי לאומרו, דתפלה הוא וצועק על העתיד והוא להבא. אבל אם לא נזכר עד אחר שגמר הכל אינו חוזר, כדאמרינן בפרק במה מדליקין [שבת כ"ד ע"א].
כך היה מנהגו של ר' יהודה בר' אלעאי ערב תשעה באב מביאין לו פת חריבה במלח ושורה אותה במים ויושב בין תנור וכירים ואוכלה ושותה עליה קיתון של מים ודומה כמי שמתו מוטל לפניו. וכן מביאין מטפחת ושורה אותה במים וכו', כמו שכתבנו בהלכות יומא [ע"ז ע"ב].
<h2>דף ל:</h2>
תנן התם [פסחים נ"ד ע"ב] מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ובכל מקום תלמידי חכמים בטלין בו. ובכל מקום יעשו כל אדם עצמן כתלמידי חכמים כדי שיתענו. כל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה לעולם. וכל האוכל ושותה בתשעה באב אינו רואה בשמחתה של ירושלים, ועליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם. וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה שנאמר שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה וגו'.
לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולים שלא לבייש את מי שאין לו. וכל הכלים טעונים טבילה, פירוש קודם שילבשום ואפילו כלי קופסא, שמתוך שהצריכום להטבילן משאילן, כך פירש בירושלמי. ובנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות, בחור שא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. וכן הוא אומר צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו, ביום חתונתו זה מתן תורה ביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן אמן.
